סעיף כו - 902
יישוב סתירה בין שוע"ר סימן שז וסימן תקטו
הרב מנחם מענדל אלישביץ
כולל צמח צדק ירושלים תובב"א
א. בסי' שז סעיף כו כתב רבינו שהמקבל אגרת מחוץ לתחום בשבת, "מותר לו ליהנות ממנה אפילו בעיקר הנאתה דהיינו לקרותה אם אינו יודע מה כתוב בה, ואינה דומה לשאר דבר הבא מחוץ לתחום שאסור לזה שהובא בשבילו ליהנות ממנו עד למוצאי שבת שהטעם הוא משום גזרה שמא יאמר לנכרי שיביא לו מחוץ לתחום אבל באגרת לא שייך לומר כן ועוד שאגרת זו לא הובאה בשבילו כלל שהרי השולח שלחה בשביל עצמו ולא בשביל אותו ששלוחה אליו."
ומוסיף במוסגר:
"ואף אם שלחה בשבילו מכל מקום נכרי המביאה בשבת מחוץ לתחום מתכוין לעשות שליחותו של השולח ולא בשביל מי ששלוחה אליו.
ואינו דומה לישראל ששיגר פירות לחבירו מערב שבת ע"י נכרי ונתעכבוהביאם בשבת שאסורים למי שנשתלחו אליו כמ"ש בסי' תקט"ו לפי שכיון שהנכרי יודע שישראל זה שמוליך אליו הוא יאכל בשבת פירות הללו ולכך הוא מוליכם לו א"כ הוא מתכוין בהבאתו מחוץ לתחום בשביל הנאת גופו של זה ומטעם זה אף אם הנכרי מתכוין לטובת עצמו לקבל שכרו אסור כמ"ש בסי' תקט"ו מה שאין כן באגרת שאין גופו של זה שהיא שלוחה אליו נהנה בשבת מגוף האגרת ואין הנכרי מתכוין בהבאתו מחוץ לתחום אלא למלאות רצון הישראל השולחו או בשביל טובת עצמו לקבל שכרו ולא בשביל זה ששלוחה אליו".
וכתב בתהלה לדוד (שם סק"ח): "ואור עיני אין אתי להבין כונת הרב ז"ל שכתב בסכ"ו ואינו דומה לישראל ששיגר פירות לחבירו מע"ש ע"י עכו"ם ונתעכב השליח והביאן בשבת שאסורין למי שנשתלחו אליו כמו שנת' בסי' תקט"ו ע"כ. ואתמהה התם מותרין קאמרינן כמ"ש הוא ז"ל עצמו שם סכ"ב."
והוא קושיא עצומה, דז"ל רבינו בסי' תקטו סכ"ב:
"ישראל ששיגר דורון לחבירו ע"י גוי מערב יו"ט והביא הגוי את הדורון לחבירו ביו"ט מחוץ לתחום אם ישראל השולח הוא יודע שאי אפשר שיגיע הדורון ליד חבירו אלא אם כן ילך הגוי ביום טוב חוץ לתחום הרי זה אסור באכילה למי שהובא בשבילו (ולאנשי ביתו) ולערב צריך להמתין בכדי שיעשו כיון שנעשה איסור בשבילו.
"אבל אם השולח לא ידע שילך הגוי ביום טוב חוץ לתחום שהיה לו שהות להגיע לשם מבעוד יום ונתעכב השליח בדרך והביא ביו"ט מחוץ לתחום הרי זה מותר באכילה אף למי שהובא בשבילו שהרי אין הגוי מביא משלו כדי שנגזור שמא יאמר לו הבא לי מחוץ לתחום אלא משל ישראל אחר הוא מביא והישראל לא ישמע אליו לשלוח לו ביום טוב מחוץ לתחום שאין אדם חוטא ולא לו."
ומקור דין זה הוא מהכלבו ותשובת הרשב"א (עי' ב"י סוף הסימן) והובא להלכה במחבר שם ס"ט בלי חולק. ואיך מציין רבינו לסי' תקטו?
ב. ומובן שא"א לומר שיש כאן טעות הדפוס ובסי' שז צריך להיות "מותרים" במקום "אסורים", דהרי כל האריכות שם הוא לבאר למה באגרת מותר ובפירותאסור.
וגם אי אפשר לומר שהתיבה "ונתעכב" בסי' שז מיותרת - וכוונתו להאמור בסי' תקטו ריש סכ"ב, שאם הישראל ידע שהגוי ילך ביום טוב אסור. שהרי מקור דין זה (דבלא נתעכב אסור) הוא מכנסת הגדולה סי' שכה שהביא מש"כ בספר תמים דעים סי' רכ"ה ורכ"ו, "דהתם [=בנתעכב] שאני שהישראל בהיתר שלחם אלא שהנכרי נשתהה ולא הביאם עד י"ט, משא"כ כאן שהשולח הבשר יודע דאין יכולין לבא עד השבת." ותוכן דבריו הובא במ"א ס"ק כו, וסיים המ"א "וכן משמע ביו"ד סי' צח דהמבטל איסור אסור למי שנתבטל בשבילו". ע"כ. וביאר במחצית השקל, דכשם שבמבטל איסור קנסוהו שלא יתקיים מחשבת המבטל, הוא הדין הכא דאסורים אפי' למי שנשלח בשבילו.
וכוונתו ע"ד מש"כ הב"י יו"ד סי' צט (עמ' קנח:) כדי שלא יהנו לו מעשיו הרעים ויבא לעשות כן פעם אחרת.
והנה ע"כ לא מיירי רבינו כאן באגרת שנשלחה באיסור1, דא"כ ודאי שיש לקנוס אותו "כדי שלא יהנו לו מעשיו הרעים". אלא מיירי ששלח בהיתר, או שהמקבל אינו יודע באיזה אופן נשלח - ולכן דינו לענין הנאה כאילו נשלח בהיתר2, ולכן מותר ליהנות מהאגרת. וא"כ אין טעם ההבדל בין דין אגרת לדין דורון משום שבדורון נהנה מגוף הדורון, ואגרת אינו נהנה מגוף האגרת אלא משום דבאופן כלל אין כאן חשש שיאמר לגוי אם נתיר לו ליהנות, ורק אם נשלח באיסור אסור בהנאה מטעם אחר - כדי שלא יהנו לו מעשיו הרעים.
ויש שציין (שו"ע רבינו הוצאה חדשה מהדורה ד') לסי' תקטו סוף סכ"א כדי ליישב סתירה זו, ושם נתבאר דין ישראל שקצץ דמים לגוי שיביא לו דגים בערב יו"ט בעד סכום דמים אלו שקצץ לו ונשתהה הגוי והביאן ביו"ט, וכתב שם רבינו דיש להסתפק אם צריך להמתין בכדי שיעשו, וכתב רבינו שזה תלוי במחלוקת הפוסקים בסי' רנב (סעיף יא) בגוי שעשה כלי בקבלנות, ובשעת הדחק יש לסמוך על המתירים.
וא"כ אפשר לומר שמה שציין רבינו כאן לסי' תקטו שאסור גם בנתעכב כוונתו לדעת האוסרים שם. וע"ז הקשה למה באגרת מותר לכו"ע, וביאר דשאני אגרת שאינו נהנה מגוף האגרת ”ואין הנכרי מתכוין בהבאתו מחוץ לתחום אלא למלאות רצון הישראל השולחו או בשביל טובת עצמו לקבל שכרו ולא בשביל זה ששלוחה אליו".
אבל על תירוץ זה יש להקשות:
(1) שם מיירי ב"ישראל שקצץ דמים לגוי שיביא לו דגים", וכאן הלשון "ישראלששיגר פירות לחבירו מערב שבת ע"י נכרי ונתעכב". ואם כוונת רבינו לדין זה, למה שינה הלשון?
(2) אפילו את"ל דאין זו קושיא כ"כ, כבר כתב רבינו בתחילת הסעיף בטעם שמותר ליהנות מהאגרת, "ואינה דומה לשאר דבר הבא מחוץ לתחום שאסור לזה שהובא בשבילו ליהנות ממנו עד למוצאי שבת שהטעם הוא משום גזרה שמא יאמר לנכרי שיביא לו מחוץ לתחום אבל באגרת לא שייך לומר כן", וביאר במחצית השקל, "דהא לא ידע מי ישלח לו אגרת". וא"כ ל"ל כל האריכות במוסגר, הו"ל לתרץ בפשטות, דבאגרת לא שייך לגזור שמא יאמר לו, ובישראל שקצץ דמים לגוי שיביא לו דגים - ודאי שייך לגזור כן.
(3) בר מן דין, אי נימא דזהו כוונת רבינו נמצא שההבדל היחיד בין דין אגרת לדין ישראל שקצץ כו' הוא שבאגרת אינו נהנה מגוף של האגרת, אך בפירות, "כיון שהנכרי יודע שישראל זה שמוליך אליו הוא יאכל בשבת פירות הללו ולכך הוא מוליכם לו א"כ הוא מתכוין בהבאתו מחוץ לתחום בשביל הנאת גופו של זה", א"כ איך התיר רבינו בסי' תקטו, ב"ישראל ששיגר דורון לחבירו ע"י גוי מערב יו"ט" ונתעכב. הרי גם שם נהנה מגוף הפירות. ואעפ"כ התיר "שהרי אין הגוי מביא משלו כדי שנגזור שמא יאמר לו הבא לי מחוץ לתחום אלא משל ישראל אחר הוא מביא והישראל לא ישמע אליו לשלוח לו ביום טוב מחוץ לתחום שאין אדם חוטא ולא לו". הרי דאף כשנהנה מגוף הפירות, מ"מ כיון דאין חשש שמא יאמר - מותר. וא"כ גם באגרת, אפילו אם משכחת לן אגרת שנהנה הקורא מגופו, מ"מ כיון דאין חשש שמא יאמר3 - הוי לן להתיר. ולמה לי כל האריכות במוסגר?
ורק אם נאמר שכוונת רבינו הוא כפשוטו - שבישראל ששיגר דורון ונתעכב הגוי אסור ליהנות, ובאגרת מותר - מיושבים קושיות אלו, אבל נשארנו עם סתירה רבתי בין ב' הסימנים. וזהו כוונת התהלה לדוד בקושייתו.
ג. והנה בביצה (כד,ב - כה,א) נחלקו רש"י ותוספות בפירוש דברי הגמ' ש"נכרי שהביא דורון לישראל ביו"ט אם יש מאותו המין במחובר אסור ולערב נמי אסורין בכדי שיעשו". רש"י כתב "כדי שלא יהנה ממלאכת יו"ט4" ותוס' (ד"ה ולערב) ס"ל ד"ודאי אין זה הטעם אלא הטעם שמא יאמר לנכרי לך ולקט". ושני הדיעות הובאו בשוע"ר סי' תקטו ס"א.
ובהמשך הגמ' איתא ש"אם אין מאותו המין במחובר תוך התחום מותר, חוץ לתחום אסורין והבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר". וכ' רש"י "לא שמעתי טעם מקובל בדבר דאי משום מוקצה אמאי מותר לישראל אחר, ואי משום שנעשה בו איסור בשבילו א"כ לישראל אחר נמי אסור כו'? וי"ל דגבי איסור תחומין דרבנן לא אחמור כולי האי ודיין אם אסרוהו ע"ז. טעם אחר נ"ל מחוץ לתחום אסורין גזירה שמא ישלח בשבילו והבא בשביל זה מותר לאחר דליכא למגזר בה שאינו מכירו."
וכוונת רש"י בטעם הב', דמביא מחוץ לתחום אין לאסור משום מעשה שבת, אלא משום גזירה שמא יאמר לו. וביאר הדברים בשוע"ר סי' תקטו סי"ב (ע"פ מ"א סקכ"ו), "הטעם שהצריכו חכמים להמתין בכד"ש אינו בשביל שלא יהנה ממלאכת יו"ט שהרי אינו נהנה כלל מגוף המלאכה דהיינו ההליכה מחוץ לתחום אלא הוא נהנה מהדבר שנעשה בו המלאכה אבל לא מן גוף המלאכה בעצמה, ולפיכך לא היו חכמים מצריכים להמתין בכד"ש ולמה הצריכו להמתין משום גזרה שמא יאמר לנכרי שיביא לו מיני מאכל מחול"ת ביו"ט". והיינו שבמביא מחוץ לתחום גם רש"י מודה לטעם התוספות5.
ועפ"ז יובן היטב הטעם שבנתעכב הגוי מותר לכו"ע, דכיון דאין כאן חשש דשמא יאמר, והטעם שלא יהנה ממלאכת שבת אינו שייך במביא מחוץ לתחום - לכן מותר גם לדעת רש"י. וכן מפורש במ"א שם שבנתעכב לכו"ע מותר.
אמנם הרש"ל בחכמת שלמה הגיה בדברי רש"י, ומחק טעם הב', והסביר: "נ"ל שאינו לשון רש"י כי רש"י תופס הטעם משום שלא יהנה ולא משום שלא יאמר וכן התוס' הביאו התירוץ ראשון ושום תלמיד מבעלי תוס' הגיה פי' זה וק"ל."
ובהתאם לכך כתב ביש"ש (ביצה כד,ב סימן ח), "דדוקא לדעת התוספות, דס"ל הטעם שלא יאמר לחוד, אפשר לחלוקי בהכי, אבל רש"י לא חייש להאי טעמא כלל אלא כדי שלא יהנה מאיסור של יום, סוף סוף הובא חוץ לתחום בעבורו, ומשום שהוא מדרבנן הקילו להתיר לאדם אחר, שלא הובא בשבילו, א"כ אין חילוק בין הביא הכותי, בין נתעכב השליח, סוף סוף נהנה מאיסור תחומין שנעשה בשבילו." ואף שהרש"ל עצמו ס"ל ששיטת ר"ת עיקר (כמבואר שם סימן ה) וא"כ יסכים שבנתעכב מותר, מ"מ סובר הרש"ל שרש"י יחלוק על דין זה.
והט"ז הביא את דעת הרש"ל בסי' תקטו ס"ק טו, והשיג עליו (בין השאר) ע"פ דברי רש"י עצמו. וביאר במחצית השקל (במ"א ד"ה ונ"ל דבזה לכו"ע מותר), דהט"ז גרס ברש"י כפי גרסתינו, והרש"ל אזיל לשיטתיה שהגיה ברש"י.
והנה לפי שיטה זו (רש"י אליבא דרש"ל) מוכח שגם בגוי המביא דורון לישראלבשליחות ישראל אחר, לא אמרינן שהנכרי "מתכוין לעשות שליחותו של השולח ולא בשביל מי ששלוחה אליו" (כלשון רבינו בסימן שז), דא"כ הוה לן להתיר גם למקבל המתנה כשם שהדורון מותר בהנאה לאחרים?
ד. עפ"ז יובן בטוב טעם כוונת רבינו בסעיף זה:
"מותר לו ליהנות ממנה אפילו בעיקר הנאתה דהיינו לקרותה אם אינו יודע מה כתוב בה, ואינה דומה לשאר דבר הבא מחוץ לתחום שאסור לזה שהובא בשבילו ליהנות ממנו עד למוצאי שבת שהטעם הוא משום גזרה שמא יאמר לנכרי שיביא לו מחוץ לתחום אבל באגרת לא שייך לומר כן."
וטעם זה מספיק לפי שיטת התוספות שטעם האיסור הוא משום שמא יאמר. ולפי גירסתינו ברש"י - גם רש"י יודה לדין זה לפי טעם הב' (וכן קיי"ל כנ"ל).
ואח"כ מוסיף רבינו עוד הסבר, שע"פ הסבר זה מותר גם לטעם ראשון (ולדעת רש"ל הטעם היחיד) ברש"י:
ועוד שאגרת זו לא הובאה בשבילו כלל שהרי השולח שלחה בשביל עצמו ולא בשביל אותו ששלוחה אליו.
וטעם זה הובא בטור בשם ר"ת. והקשה בדרישה, "לשון זה מובן כאלו דבר פשוט הוא שהשולח שלחו בשביל עצמו ומאי פסקא?" (עיי"ש מה שתירץ), וע"ז ממשיך רבינו:
ואף אם שלחה בשבילו מכל מקום נכרי המביאה בשבת מחוץ לתחום מתכוין לעשות שליחותו של השולח ולא בשביל מי ששלוחה אליו.
ואח"כ מבהיר רבינו:
ואינו דומה לישראל ששיגר פירות לחבירו מערב שבת ע"י נכרי ונתעכב והביאם בשבת שאסורים למי שנשתלחו אליו כמ"ש בסי' תקט"ו.
ונראה דיש להגיה "שי"א שאסורים"6, וכוונתו לשיטת רש"י אליבא דרש"ל7(שהובא בסי' תקטו בט"ז שם) וכנ"ל בארוכה (ועי' לעיל הע' 7) דמשם מוכח שמי שנשתלח אליו נחשב כהאדם שהמלאכה נעשית בשבילו, וע"ז מתרץ:
לפי שכיון שהנכרי יודע שישראל זה שמוליך אליו הוא יאכל בשבת פירות הללו ולכך הוא מוליכם לו א"כ הוא מתכוין בהבאתו מחוץ לתחום בשביל הנאת גופו של זה ומטעם זה אף אם הנכרי מתכוין לטובת עצמו לקבל שכרו אסור כמ"ש בסי' תקט"ו מה שאין כן באגרת שאין גופו של זה שהיא שלוחה אליו נהנה בשבת מגוף האגרת ואין הנכרי מתכוין בהבאתו מחוץ לתחום אלא למלאות רצון הישראל השולחו או בשביל טובת עצמו לקבל שכרו ולא בשביל זה ששלוחה אליו.
והיינו שאף שבד"כ עושה השליח את שליחותו בשביל המשלח, מ"מ אם מביא דבר שגוף המקבל יהנה ממנו, חושב השליח גם אודות הנאת המקבל ועושה בשבילו. וכ"ז אינו שייך באגרת. ומש"כ רבינו בסוף הסעיף, שעושה "למלאות רצון הישראל השולחו או בשביל טובת עצמו" - דבר זה תלוי באופן השליחות, דאם הישראל קצץ לו דמים אז עושה הנכרי לטובת עצמו, ואם לא קצץ עמו דמים (וכיון שלא ציוה לגוי ללכת גם בשבת, ה"ז מותר אם שלח אותו ביום חמישי או קודם - עי' סי' רמז ס"ה) עושה למלאות רצון הישראל השולחו.
וזה שלא הסתפק רבינו עם תירוץ זה האחרון, והוצרך לומר שגם לא שייך שמא יאמר, הוא משום דטעם האחרון (שהאגרת לא הובאה בשבילו) מספיק רק לדעת אלו האוסרים משום מעשה שבת - דלידהו הגמ' כללא כייל דכל שלא נעשה בשבילו מותר. אבל לדעת האוסרים משום שמא יאמר בשבילו, הרי גם במקום דלא נעשה בשבילו מ"מ אם יש חשש דשמא יאמר הוה להו לחכמים לאסור. והגמ' מיירי באופן שהגוי שלח דורון ואז אין חשש שמא יאמר אם נאסור למי שהובא בשבילו, כי יודע שאם יאמר לגוי יהי' אסור לו ליהנות ולא ירויח כלום. ולכן מותר לאחרים.
אבל בנדו"ד בישראל ששיגר אגרת ע"י גוי, הרי יש חשש שישראל יבקש שמשלח (או השליח)8 ישלח לו עוד אגרת - וכיון שמותר לו לקרוא את האגרת, נמצא שהרויח ע"י אמירתו? ולכן צריכים טעם הראשון שבאגרת לא שייך שמא יאמר. ואז מוסיף עוד טעם שמתאים עם האומרים שהאיסור הוא משום מעשה שבת.
ונפק"מ מהבנה זו הוא שנכרי שמביא עיתון בשבת מחוץ לתחום בשביל ישראל אסור ליהנות ממנו עד בכדי שיעשו דאפי' את"ל דזה דומה ממש לאיגרת והשליח דעתו לעשות שליחות המשלח בלבד, מ"מ שייך כאן החשש דשמא יאמר לו (וכן כתב בס' אמירה לנכרי פרק לט אות ה). ורק אם מתנה בפירוש שאינו רוצה העיתונים של ימי שבת ויו"ט, ולא ידפיסו לו ולא ישלחו לו - אין איסור ליהנות ממנו מטעם זה. (עי' המובא בספר פסקי תשובות סי' רמז, א ואכ"מ).
ה. והנה בהגהותיו למ"א סי' תקטו סקכ"ו כתב רע"א, וז"ל: "לענ"ד י"ל דמשום הכי לכ"ע מותר דהנכרי שלוחו של ישראל המשלח הן בקצץ דעושה ע"ד עצמו הן בלא קצץ דעושה ע"ד הישראל היינו על דעת משלחו דמצפה לשכרו ומתיירא שלא ינתן לו אבל מ"מ אינו עושה ע"ד זה שנשלח לו.
"א"כ בתחומין דמותר למי שלא הובא בשבילו והכא זה שהובא לו לא מקרי הובא בשבילו אלא בשביל ישראל המשלח. וגם לא דמי לאיסור ביטול דאסור למי שנתבטל בשבילו היינו דנעשה אסור ביטול בשבילו אבל [כאן ש]ישראל המשלח שלח לו שילך בע"ש ולא עשה איסור עבור זה ששלח לו, והנכרי העושה איסור [עושה כן] בשביל המשלח מש"ה מותר."
ודברים אלו דומים מאוד לדברי רבינו בסי' שז, אלא שרע"א כותב שגם במביא דורון אפשר לומר סברא זו, וכוונתו שאפי' את"ל שגם במביא מחוץ לתחום שייך לאסור מצד מעשה שבת (כטעם הראשון ברש"י ודלא כמגן אברהם ושוע"ר) מ"מ בנתעכב השליח מותר (והיינו שאפי' אם נגרוס כרש"ל מ"מ אין הכרח להסכים עם שיטתו ברש"י).
ורבינו לא כתב סברא זו במביא דורון בהתאם עם מש"כ בסי' שז דבדורון מכוון השליח גם לטובת המקבל. ואף דלפי מאי דקיי"ל דבנתעכב מותר שוב אין אנו צריכים לחלק בין דורון ואגרת, מ"מ סובר רבינו דחילוק זו הוא חילוק אמיתי והוא נכון גם לדידן, וא"כ אם נגרוס כרש"ל, יש להסיק כרש"ל שלרש"י אסור גם בנתעכב, ודלא כרע"א.
וע"פ האמור בסוף ס"ד מובן דאפי' אם רבינו היה מסכים עם רע"א, מ"מ דוקא בישראל ששיגר דורון יש להתיר, אבל בגוי ששיגר דורון לישראל ע"י גוי יהי' אסור ליהנות - דדוקא בישראל ששיגר אמרינן דאין חשש שמא יאמר משום דאין אדם חוטא ולא לו, אבל בגוי ששיגר לא שייך לומר כן. וא"כ אסור ליהנות מהדורון אפי' אם נאמר שגם בדורון אין השליח מכוון בשביל המקבל, כיון דסו"ס יש חשש דשמא יאמר.
1) מותר לשלוח אגרת אפילו בע"ש אם סיכם אם קצץ לו דמים (סי' רמז ס"ד), ואם שולח ביום חמישי או קודם מותר בכל אופן (אם צריכים לכך – סי' רמז ס"ה).
2) עי' סי' תקטו ס"ג דאף דהוי דבר שיש לו מתירין (שהרי מותר לאחר שימתין בכדי שיעשו) מ"מ אם יש ב' ספקות מותר. וכאן יש ג"כ ב' ספקות: א – אולי נשלח קודם ע"ש, ב – אפילו נשלח בע"ש אולי קצץ דמים עם הנכרי? אבל הדין בסי' תקטו סכ"ב מיירי בשלח הדורון בערב יו"ט והשולח ידע שא"א שיגיע הדורון לישראל אא"כ ילך הנכרי בשבת, וא"כ אין כאן אלא ספק אחד, שמא קצץ – שמא לא קצץ.
3) ויש להעיר שרבינו כתב ב' טעמים למה אין חשש שמא יאמר, במביא דורון כתב "שאין אדם חוטא ולא לו", ובאגרת כתב "שאין שייך לומר כן". וביאור החילוק: במביא דורון ודאי שייך שהישראל יבקש מחבירו שישלח לו עוד דורון, ורק באגרת אומרים דאין שייך חשש זה משום שאינו יודע מי ישלח לו אגרת, ולכן במביא דורון כתב טעם אחר. לאידך גיסא, הטעם שאין אדם חוטא ולא לו שייך רק בישראלששיגר דורון, ובאגרת התיר בסתם אפילו אם האגרת נשלחה ע"י גוי – ולכן באגרת עדיפא ליה טעם אחר.
4) וראיתי ביש"ש שם סימן ה' שביאר: "גנאי הוא לאדם שיהנה ממלאכת שבת".
5) ואתפלא מאוד עמ"ש בספר כוננת מישרים בסוף סימן 5 (סי' רמג אות 2), שממש"כ רבינו כאן, יש להוכיח שרבינו הזקן נקט לעיקר כשיטת התוס'! ואכ"מ להיכנס בגוף הסוגיא, אך ודאי דאין כוונת רבינו כאן אלא לומר שבמביא מחוץ לתחום הוי הטעם גם לרש"י משום שמא יאמר, וכמבואר במ"א שם. שהרי לתוס' הטעם הוא משום שמא יאמר בלבד, גם כשנהנה מגוף המלאכה.
6) ואולי נמחק קצת בכ"י והיה כתוב "שאשאסורים" ואז תיקנו המדפיסים והוציאו האותיות המיותרות.
7) ויש להעיר, שבמאירי ביצה כה, א אחרי שהביא דעת המתירים בנתעכב, הביא ש"יש חולקין" על דין זה, "שלא חלקו בענין זה ליתן דבריהם לשיעורין".
8) וכמו דחיישינן לזה בסי' תקטו. דרבינו כתב שם שהטעם שמותר ליהנות אם נתעכב הנכרי הוא משום ש"אין הגוי מביא משלו כדי שנגזור שמא יאמר לו הבא לי מחוץ לתחום אלא משל ישראל אחר הוא מביא והישראל לא ישמע אליו לשלוח לו ביום טוב מחוץ לתחום שאין אדם חוטא ולא לו." ורבינו כאן בלשונו הזהב שילב את דברי הכלבו (סימן נח) שהתיר משום "שאין לחוש שמא יאמר לך והביא לי עוד באיסור לפי שלא ישמע לו", ביחד עם טעמו של הרשב"א (מיוחסות סוס"י קנב), דהטעם שבנתעכב הנכרי מותר הוא משום ד"אין העכו"ם מביא משלו כדי שנגזר שמא יאמר הבא לי". וב' הטעמים משלימים אחד את השני, דהטעם שאין חוששים שיאמר להשליח הוא משום טעמו של הרשב"א, וזה שאין חוששים שיאמרלהמשלח הוא משום טעמו של הכלבו. (ולהעיר שהמ"א הביא רק טעמו של הרשב"א).