סעיף ג - 900

גדר שבוע לספירת העומר

הרב אברהם אלטיין

שליח כ"ק אדמו"ר - ווינפג, קנדה

בשו"ע אדמה"ז תפ"ט ג' דמצות ספה"ע היא בלילה כי נאמר בתורה "תמימות תהיינה" ואין אתה מוצא תמימות אלא כשמתחיל הוא לספור יום הראשון בליל ט"ז קודם אור הבוקר, וה"ה ספירת שאר הימים. וממשיך דמצוה מן המובחר לספור לא רק לפני אור הבוקר כ"א בתחילת הלילה, ומקורו בשיטת התוס' מנחות סו, א. והרא"ש סוף פסחים והטור, שפירשו דתמימות הוא תחילת הלילה, שלא כהר"ן שמסיק בסוף פסחים דכל שסופר בלילה (גם בסופו), תמימות קרינן בי'.

ולכאורה יפלא, שהרי כשם שמצוה למימני יומי כך מצוה למימני שבועי, ותיבת "תמימות" נאמרה בתורה במפורש דוקא אצל שבועות כנ' "שבע שבתות תמימות תהיינה", ולענין ספירת השבועות, הרי סופרים אותם דוקא בסוף השבוע.

עוד זאת, שלכאורה יש בזה סתירה מיני' ובי', כי סופרים מספר השבועות בתחילת ליל האחרון של השבוע, וממנ"פ, באם המצוה היא לספור בתחילתו, היה לנו לספור גם מספר השבוע בתחילתו, ובאם מאיזה טעם שונה היא ספירת השבוע שמאחרים אותה עד הסוף, היה לנו לספור השבוע בסופו ממש, שהוא סוף יום האחרון.

שאלה דומה לזו יש בקו"א להלכות ת"ת לאדמה"ז, פ"א אות א'. דמבאר שם שיטת הרמב"ם דפוסק (הל' ת"ת פ"א, ה"ו מכתובות נ, א. ב"ב כא, א) דהאב מוליך את בנו בן שש שנים למלמד תינוקות, אף דפוסק (הל' עירובין פ"ו, הכ"א) דבן שש שנים או פחות יוצא בעירוב אמו ואין צריך להניח עירוב עליו בפנ"ע, ובגמרא עירובין (פב, א) מבואר שזהו משום דנחשב כצריך לאמו, דלפי"ז בן שש שנים מחשיב הרמב"ם כצריך לאמו, והרי תינוק הצריך לאמו פטור מסוכה (כמבואר בערובין שם) דצריך החיות אצל אמו, א"כ איך חייבים להפרידו מאמו להוליכו אצל מלמד תינוקות. גם יש סתירה ברמב"ם מיני' ובי' שהוא בעצמו פוסק (הל' סוכה פ"א ה"ו) דתינוק בן שש אינו צריך לאמו וחייב משו"ז בסוכה.

וכ"ז מיישב אדמה"ז בזה שקובע שבכל מקום בחיבורו שכתב הרמב"ם איזה דין מדיני התורה שמתחייב בו משנה מסויימת ואילך, כוונתו לעולם בלשונו בחיבורו שהוא בן כך וכך שנים שלימות דוקא, ולכן בסוכה ות"ת דמעת שחל עליו החיוב נשאר חייב בזה מאותו זמן ואילך. כוונת הרמב"ם במ"ש בן שש שנים היא לבן שש שנים שלימות דוקא, דרק אז אינו צריך לאמו, ומ"ש בהל' עירובין דבן שש שנים יוצא בעירוב אמו, כוונתו רק ללפני שנשלמה שנה הששית, דאז עדיין צריך לאמו, כי זה שיוצא בעירוב אמו אינו דין שחל משנה הששית ואילך, כ"א להיפך שקאי דוקא על כל השנים שלפני השנה הששית ומסתיים בשנה הששית כלשון הרמב"ם "שש שנים או פחות", ובמקומות כאלו כוונת הרמב"ם היא רק לתוך ימי השנה כדמבאר שם אדמה"ז.

ומבאר אדמה"ז דהרמב"ם אזיל בזה לשיטתו, דפוסק (הל' אישות פ"ב ה"ד: "היתה בת עשרים שנה פחות שלשים יום ולא הביא ב' שערות כו' הרי היא אילונית". והראב"ד שם משיג וכותב: "זה השיעור איני יודע מהו, והיה לו לומר היתה בת כ' שנה שנכנסה בה שלשים יום". וכן מעיר במגיד משנה שם דדעת רוב המפרשים כהראב"ד.

וכמו"כ בהי"א שם פוסק הרמב"ם דבן שלא הביא ב"ש הרי הוא קטן עד שיהי' בן כ' שנה פחות ל' יום. וגם שם משיג הראב"ד וכותב: "שנכנס שלשים יום בשנת כ'".

ובטור אה"ע סי' קנ"ה מביא דברי הרמב"ם וכותב עליו: ונראה לי דטעות סופר הוא, אלא כך יש לו להיות "אם היא בת י"ט שנה ושלשים יום", דק"ל דלא בעינן עשרים שנה שלימות כיון דלא תני בת עשרים שנה ויום אחד כי היכי דתני שלש שנים ויום אחד, ושלשים יום בשנה חשוב שנה, אבל אין שום טעם לומר עשרים שנה פחות שלשים יום.

כוונת הטור הוא כי מקור דין זה הוא במשנה (נדה מז, ב): "בת עשרים שנה שלא הביאה שתי שערות תביא ראי' שהיא בת כ' שנה, והיא אילונית, לא חולצת ולא מתייבמת". ובגמ' שם שואלים מדוע לא נשנית בת כ' שנה ויום אחד ע"ד לשון המשנה (שם מד, ב) "בת ג' שנים ויום אחד מתקדשת". והגמרא מסיקה דר' אלעזר אמר משנתנו ר' יוסי בן כיפר היא דתני בברייתא ר"י בן כיפר אומר משום רבי אליעזר שנת עשרים שיצאו ממנה שלשים יום, הרי היא כשנת עשרים לכל דברי'.

הראב"ד, המ"מ, והטור מפרשים דברי ר"י בן כיפר כהא דאיתא בברייתא (שם מד, מה) "רבי אומר בת ג' שנים מתקדשת וחכ"א בת ג' ויום א'". ובברייתא אחרת אומר רבי מאיר דבת שתי שנים ויום א' מתקדשת. ומפרש רב יוחנן (דמלבד הדיעה דבעינן שנים שלימות) איכא למ"ד יום א' בשנה חשוב שנה, ואיכא למ"ד ל' יום בשנה חשוב שנה. ומפרשים דדעת ר"י בן כיפר הוא כמ"ד ל' יום בשנה חשוב שנה, ובני י"ט שנה ול' יום נחשבין כבני כ'.

אולם אדמה"ז כותב שהטור (שחשב את הכתוב בס' הי"ד לטעות סופר) לא ראה פירוש המשניות להרמב"ם דכותב שם מפורש דבני עשרים פחות שלשים יום הנה נדון בהם כאילו הם עשרים שלימות ויהי' סריס.

ולפי זה דעת הרמב"ם הוא דר"י בן כיפר הוא שיטה רביעית במנין השנים, ופוסק כמותו. ועפ"ז מבאר אדמה"ז דבכל מקום שכותב הרמב"ם בספרו שחל חיוב על האדם בהגיע לבן שנה מסוימת, כוונתו שהגיע לפחות מל' יום מסוף השנה, דהיינו כמעט שנה שלימה.

וממשיך אדמה"ז לשאול סתירה ע"ז מהא דק"ל גבי רבעי דשלשים יום חשובים שנה, כמ"ש הרמב"ם בהל' רבעי פ"ט דנטיעה שנקלטה ל' יום לפני ר"ה עלתה לו ל' יום אלו לשנה ראשונה של שנות ערלה ורבעי, ולכאורה הרי זה כשיטת שאר הראשונים שפוסקים דשלשים יום מתחילת השנה כבר חשובים כשנה. וע"ז מתרץ אדמה"ז דדוקא ברבעי הוא כן "משום דבתחילה יש לומר כן טפי מבסוף". היינו דכאשר צריכים למספר שנים, אז בשנה הראשונה להמספר, גם ל' יום מספיקים להקרא שנה, אבל בשנה האחרונה של המספר, לא מספיק ל' יום כ"א צריכים רוב-רובו של השנה עד שלא ישאר ממנה כ"א פחות מל' יום ורק אז חשוב כשנה.

ומסתייע אדמה"ז בחילוק זה וכ' שזה "כדמייתי רבא בפ"ד דר"ה (י, א) מתחילת נדה וסוף נדה ע"ש". והיינו לבמנין שבעת ימי נדה, עולה לה סוף היום שראתה בו ליום הראשון של שבעת הימים, ואילו בסוף שבעת הימים, אין מקצת היום עולה לה לטהרה עד סופו של כל יום השביעי.

ולכאורה כל זה יפלא, דאף שאדמה"ז מוכיח שכן הוא שיטת הרמב"ם בפירוש המשניות, אבל הא גופא טעמא בעי כדמתפלא הראב"ד והטור, דממנ"פ, באם צריכים שנה שלימה, אז היו צריכים עד לסופו ממש, ובאם מספיק גם קצתו, איזה סברא היא לומר שצריכים לחכות עד שיגיע לפחות מל' יום מסופו.

גם, מהי הסברא לחלק בין שנה הראשונה של מספר השנים לשנה האחרונה. גם אינו מובן הראי' של אדמה"ז מהא דרבא בר"ה בדין ימי נדה, שהרי התם ביום השביעי אינה ניתרת עד שעבור כל יום השביעי כולו, ואם למדים משם היתה צריכה שנה העשרים להיות שלימה ממש עד לסופה, ולמה מספיק שישארו פחות מל' יום.

ונ' לבאר, כי זה שלמדים מדין ימי נדה הוא רק ההפרש שבין תחילת המנין לסופו, כי חלק-זמן שנמשך, כמו יום שנמשך כמה שעות, יש בו שני דברים העצם וההתפשטות, וזה דאומרים דמקצת היום ככולו הוא מפני שהעצם כאשר אתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו, ולכן בתחילת מנין ימי נדה, דצריכים שיהי' לה יום ראשון, הרי גם במקצת היום שראתה בו, כבר הי' לה מהות ועצם יום זה, על כן עולה לה היום למספר. אמנם בסוף שבעת הימים, שעומדת להיטהר, כאן נוגע לא מה שיהי' לה יום שביעי, כ"א שיתבטל ממנה יום השביעי וכבר לא יהי' יום השביעי, כי כל זמן שעדיין הוא יום השביעי אסורה היא, ומכיון דיום השביעי מתפשט בכל משך היום, אינה ניתרת עד לסופו.

והנה בפרט זה, שבדין הנדה נוגע לא שיהי' היום כ"א שכבר לא יהי' היום, בזה אינו דומה לדין בת שלש שנים או בן עשרים שנה, דשם נוגע שיהי' לו השנה. אלא שיש שתי סברות סברא אחת דנוגע שיהי' כל השנה כולה בשלימותה והתפשטותה, בת שלש ויום אחד ובת עשרים ויום אחד. והסברא השני' דפסקינן כוותה, היא דגם כאן מספיק מקצת השנה, כי מה שנוגע הוא "עצם" השגה לא התפשטותה, והעצם כאשר אתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו.

אלא שכאן יש מקום לדון מה נקרא "מקצת" השנה, כי גדר שנה בהלכה אינו משך זמן פשוט של דקות ושניות, כ"א שלסברא אחת גדר שנה הוא צירוף של ימים, ולסברא זו "יום אחד בשנה חשוב שנה" כי כאשר עברו רק כמה דקות מהשנה לא נחשב גם למקצת השנה, כי לא בדקות מודדים את השנה כ"א בימים, ואם כאן אפילו מקצת השנה. ולסברא השני' גדר שנה בהלכה הוא צירוף של חדשים, ולסברא זו "שלשים יום בשנה חשובין שנה", אבל פחות משלשים יום, אינם גם מקצת השנה, כי לסברא זו לא בימים מודדים את השנה כ"א בחדשים.

וכמבואר ברש"י (ר"ה י, ב) דמבואר שם בגמ' הטעם לזה דס"ל (וכן פוסק הרמב"ם) דשלשים יום בשנה חשובים שנה: מ"ט דכתוב בראשון באחד לחדש (בראשית ח, יג), מדאכתי יום אחד הוא דעייל בחדש וקא קרי לי' חדש, ש"מ יום אחד בחדש חשוב חדש, ומדיום אחד בחדש חשוב חדש, ל' יום בשנה חשובין שנה, חדש למנוייו ושנה למנויי'. וברש"י שם: חדש למנוייו, אחד מן המנויין שלו חשוב חדש, שהחדש נמנה בימים, דכתיב (במדבר יא) עד חדש ימים. ושנה, אחד למנויי' חשוב שנה, והיא נמנית בחדשים דכתיב (שמות יב) לחדשי השנה.

נמצנו למדין דאין גדרה של משך זמן פשוט, כ"א זמן "מצורף" שיש לו חלקים כעין "אברים" שממנו נבנה. ואם אין לנו גם אחד מחלקים אלו, אין בידינו גם מקצת השנה. ובזה תתבאר לנו שיטת הרמב"ם כפי שמבארו אדמה"ז. והוא ע"ד המבואר בלקו"ש לכ"ק אדמו"ר כרך ד' פרשת נצבים, שמבאר שם את דברי אדמה"ז דעם ישראל הם "לאחדים כאחד", דהם שתי דרגות באחדות ישראל שנמשלו לקומה אחת שלימה, דדומים כולם לגוף אחד. ובזה עצמו שתי דרגות, דרגת "לאחדים" הוא אחדות אברי הגוף מה שכולם צריכים זל"ז, ועי"ז מתאחדים. ודרגא שני' "כאחד" הוא מה שבמהותם הפנימי אינם דברים שונים זמ"ז כ"א שכולם אדם אחד שנמצא בכל האברים שלו. דבדרגא זו השני' אין כאן רק מהות אחד, ואילו בדרגא הראשונה, יש כאן מהותין שונים, אלא שמבין כולם ביחד נוצר קומה שלימה, ומבלי אחדות זו החיצונה שבהצטרפם כולם יחד נוצר קומה שלימה, לא הי' אחדות השני', כי באם כל חלק הי' ענין עצמאי מבלי הצטרפות לחלקים האחרים, לא הי' בו מהותו הפנימי של מהותו אדם שבו הם מהות אחד ממש.

וכעין זה י"ל דהיא סברת הרמב"ם דזה שהשנה מוגדר כזמן "מצורף" של חדשים, הפירוש בזה הוא שהשנה היא מבנה שלם של י"ב חודש, אבל כל זמן שאין כאן מספר שלם של י"ב חדשים שהם "האברים" שמבין כולם ביחד נוצר "קומה שלימה" של שנה, אין כאן מציאות של שנה כלל. כי, כנ"ל גדר שנה אינו משך זמן פשוט הנמשך שס"ה יום, כ"א "צירוף" של י"ב חדשים.

ולכן, רק בהגיע חדש האחרון של שנת העשרים, שנשארו פחות מל' יום מסופה, רק אז "יש לנו" שנת העשרים. וגם אם אין צריכים כל התפשטות השנה, ודי לנו בהיות "עצם" מציאות השנה, מ"מ רק אז בתחילת חודש האחרון יתכן לומר דיש כאן מהות השנה שנוצרה מכל חדשי', אף שגם אז עדיין אין לנו כל "התפשטותה" כי יש עוד ימים בשנה שלא הגיעו.

ומה שבשנה ראשונה של מספר שנים, כמו בשנות ערלה ורבעי, מספיק גם שלושים ימים הראשונים להחשב שנה, והא כי שם מדובר בשלשים יום שלפני ר"ה, שנמצא אז בחודש האחרון של השנה ובמשך חודש זה ישנה למציאות שלכל חדשי השנה, אלא שצריכים שתעלה שנה זו גם לנטיעה זו, ולזה מספיק גם חודש אחד דשלשים יום, דמקצת שנה ככולה, פירוש "חלק" אחד מחלקי השנה שהיא נמנית לחדשים, נחשבת גם חלק זה ככל השנה, דהעצם כאשר אתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו.

והרי זה דומה לימי נדה, כי כשראתה דם בסוף היום הראשון עולה לה אותו היום ככולו, כי בסוף היום כבר יש כאן מציאות יום, אלא שצריכים שיעלה היום גם לחשבונה של ימי נדתה, ולזה מספיק מה שתופסת גם במקצתו, בסופו של היום. (משא"כ ביום השביעי לנדתה, כמבואר לעיל, דלא יסולק דין איסור של יום השביעי עד שיעבור כל יום השביעי ולא תשאר גם ההתפשטות שלו). ועד"ז הוא בשנים, רק שגדר שנים הוא צירוף של חדשים, ולכן צריכים שלשים יום בסוף שנה הראשונה, ובשנה האחרונה נוצרת מציאות השנה בהצטרף כל י"ב החדשים.

ועפ"י כהנ"ל יובן דין ספירת העומר מה שסופרים כל שבוע בתחילת יום האחרון של השבוע, כי גדר שבוע בהלכה אינו כמו מושג שבוע בחשבון העולם שהוא משך זמן הנמשך מתחילת שבעה ימים עד לסופם, כי אם שמושג "שבוע" בתורה הוא גדר "צירוף" של שבעה ימים, וכל זמן שלא הגענו ליום השביעי – אין כאן מציאות של שבוע כלל! אבל גדר "יום" אינו מציאות של צירוף, כ"א מהות עצמי.

וכמו גדרו של "חודש" שגם הוא מציאות עצמו, ולכן גם מתחילת החודש כבר ישנו במציאות, וכמו שבתחילת חודש האחרון של השנה, נחשב שיש לנו כבר מציאותו של השנה, גם לסברא זו של הרמב"ם דמציאות השנה ישנה רק כאשר כבר יש לנו צירוף של כל חדשי השנה, כי מהותו החודש האחרון כבר יש מתחילתו,

כמו"כ גדר יום הוא לא מצורף כ"א מציאות עצמו וכבר ברגע הראשון של היום ישנו למציאות היום, ולכן סופרים כל יום מתחילתו, וגם מציאות המצורף של "שבוע" שהוא צירוף של שבעת ימים, ישנו למציאות זו מרגע הראשון של יום השביעי, דכבר אז יש לנו גם מציאותו של היום השביעי, ולכן חל דוקא אז ספירת השבוע.