סעיף ב - 1000
הפרשת חלה בחוץ לארץ*
הרב שמואל ביסטריצקי
כפר חב"ד, ארה"ק
כתב אדה"ז בשו"ע הלכות שבת (סי' רסא, ב) וז"ל: "..וכן מותר לעשר פירות אם אין לו מה יאכל בשבת שזהו צורך מצווה, אבל אסור להפריש חלה בחוץ לארץ שהרי יכול לאכול בלא הפרשת חלה ולשייר מעט עד אחר השבת ולהפריש מן המשוייר..". ויש לדייק מדוע דווקא הפרשת חלה בחוץ לארץ יכול לאכול בשבת בלי להפריש, ולעשות את ההפרשה אחרי השבת, משא"כ בארץ ישראל.
בכדי להבין זאת, יש להקדים (בקצרה) כללות עניין הפרשת חלה, שעל-פי פרטיה נבין את קושיית הנ"ל לגבי אכילת חלה ללא הפרשת חלה בשבת בחוץ לארץ.
מצוות הפרשת חלההיא להפריש חלק מן העיסה הנאפיתמחמשת מיני דגןולתתו לכהן.מקור המצווה בפסוק"ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה" )במדברפרק ט"ו) - המצווה היא אחת מהמצוות התלויות בארץ ולכן היא התחילה לחול משעה שבני ישראל נכנסו לארץ ישראל, לאחר דור המדבר, והיא מבטאת את הקדושה שלארץ ישראל. רש"י לומד על אתר שכל המצוות התלויות בארץ לא נתחייבו בהם ישראל אלא לאחר כיבוש הארץ וחלוקתה, כלומר עד שנתיישבו בה לגמרי, אבל בחלה נתחייבו כבר בבואם לארץ ואפילו לפני כיבוש וחילוק, מכאן לומדים כמה חשובה מצוה זו.
טעם המצווה כתב בחינוך (מצוה שפ"ה), וז"ל: לפי שחיותו של אדם במזונות ורוב העולם יחיו בלחם, רצה המקום לזכותנו במצוה תמידית בלחמנו, כדי שתנוח ברכה בו על ידי המצוה ונקבל בה זכות בנפשנו ונמצאת העיסה, מזון לנפש ומזון לגוף, גם למען יחיו בו משרתי השם, העוסקים תמיד בעבודתו והם הכהנים מבלי יגיעה כלל, שאילו בתרומות הגורן יש להם עמל להעביר התרומה בכברה ולטחון אותה, אבל כאן יבוא חוקם להם מבלי צער של כלום, עכ"ל.
הרמב"ם, בהלכות ביכורים (פ"ה, ה"ז) כתב: "מפרישין חלה בחוץ לארץ מדברי סופרים, כדי שלא תשכח תורת חלה מישראל".
ולכאורה תמוה מאוד, מדוע דווקא על הפרשת חלה נאמר שיעשו כן בחוץ לארץ "כדי שלא תשכח תורת חלה מישראל", ולא נאמר זאת גם לגבי תרומות ומעשרות - כדי שלא תשכח תרומות ומעשרות מישראל וכו'?
ומצאתי על כך כמה שיטות וביאורים:
שיטה א: בתוספות יום טוב (מסכת חלה פ"ד משנה ח) ועוד (רמב"ן, כפתור ופרח פט"ו) רצו לחלק שלכל אדם יש חלה (כאשר עושה עיסה) ולא לכל אדם יש שדה, ולכן גזרו יותר מבתרומה שאינה אלא בבעלי שדות.
וכן הביא בספר 'איש וביתו' (אליהו כי טוב, עמ' קעה): "שהרי מצוה זו מסורה ביד כל איש ואישה מישראל, בין יש לו שדה ובין אין לו, ואין לך בית בישראל שאין מצוה זו מזדמנת בו בשעת חיובה - כל השנה כולה - מחר יתכנסו הגלויות לארץ ישראל וכל ישראל ישבו בארצם ויאמרו: אתמול לא הפרשנו חלה מעריסותינו - לא נפריש היום! ותשכח חלילה תורת חלה משראל לפיכך ציוו חכמים שתהא מצווה זו נוהגת תמיד ובכל מקום שישראל יושבים שם, כדי שתהא חזקה בידם ולא רופפת..(וגדולה מצווה זו, כיון ש)במעשה זה הרי הוא כיושב ומצפה לישועתן של ישראל שתבוא מהר והרי הוא כבר היום מרגיל עצמו במצוות . . וכל המצפה לישועת ישראל זוכה ורואה בנחמתן".
שיטה ב: בספר "והאיש מרדכי" (דיני הפרשת חלה), עמ' צו, רצה לחלק למה לא אומרים "שלא תשכח תורת ישראל" על תרו"מ אלא רק על הפרשת חלה שלכן יש לנהוג אותה בחו"ל, והביא כך, וז"ל: וכתב ערוך השולחן באות ט': וזה שלא חששו לזה בתרומות ומעשרות יש לומר משום דשם (=כוונתו לתרו"מ) יש על כל פנים חיוב מן התורה בארץ ישראל וממילא לא יתשכח. אבל בחלה ישתכח לגמרי כיון דאין שום חיוב מן התורה גם בארץ ישראל וכיון שהוצרכו לתקן ממילא דתקנו בכל מקום גם בחוץ לארץ. עכ"ל.
ולכאורה, תמוה מאוד שהביא סברא זו, הרי בשני עמודים לפני כן, בעמ' צד, הביא בשם הגר"ע יוסף מתוך מספר 'אוצר הדינים' (פרק ל"ג, סעי' א) ושם פוסקים דחלה ותרומות ומעשרות בזמן הזה הוא מדרבנן, אם כן לא מובן החילוק בין חלה לתרו"מ, ששניהם דרבנן, מדוע אמרו רק על חלה "שלא תשכח תורת חלה מישראל"? (עיין רמב"ם הל' ביכורים, פ"ה ה"ה).
שיטה ג: באנציקלופדיה תלמודית (ערך חלה, אות טז) הביא דעות שלא מחלקות בין חלה לתרו"מ ופסקו "שדין חלה כדין תרומות ומעשרות שאינן נוהגות אלא במקומות הקרובים לארץ ישראל". ולמסקנא מובא שם: שרבים מהראשונים כבר כתבו להלכה שאף בזמן הזה יש להפריש חלה בכל חוץ לארץ.
ואולי אפשר להביא ולחלק באופן נוסף, שלאו דווקא החילוק הוא האם זה שייך בכל אדם או רק בבעלי השדות, אלא החיוב של מצוות תרו"מ זה תלוי בתוצאותשל הקרקע, או במילים אחרות הקרקע קובעת את הגדר של פירותיה - ולכן בפירות של א"י ניכר שהם מהאדמה וממילא חייבים רק בא"י, משא"כ הפרשת חלה זה חיוב על הגוף, דבר שהאדם יוצר אותה ולכן יהיו חייבים בה גם בחו"ל.
ועל דרך זה הובא במקנה (על הירושלמי, מסכת חלה, דף לו, ע"ב) שלדעתו מצות חלה היא אכן חובת הגוף ואינה מוגדרת כמצוה התלויה בארץ. ולסברתו מביא כמה ראיות: א) כפי שלמדו התוספות שיש חילוק בין חיוב תרומות ומעשרות - התלוי בקרקע, לבין חיוב הפרשת חלה - התלוי בגלגול החלה. המקנה סובר כי מירוח בפירות אינו מקביל לגלגול בעיסה, היות ובעיסה הגלגול הוא זה שמחיל את המצווה, וקודם לו - כאשר היה רק הקמח - לא תיתכן כלל חלות של חלה, והמירוח הוא מחייב את ההפרשה, אך דין תרומות ומעשרות היה קיים עוד קודם, והראיה, שכאשר אדם מקדים ותורם קודם מירוח הפירות - תרומתו תרומה, אך המפריש חלה מן הקמח - לא עשה ולא כלום. ב) הראייה השניה היא מהרמב"ם (הלכות ביכורים, פ"ה, ה"ה) ששם לומד מן הפסוק "והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה'" - שמצוות הפרשת חלה נוהגת מן התורה בארץ ישראל בלבד. מכאן טוען המקנה, ראיה שאין זו מצוה התלויה בארץ, שהרי אילו הייתה תלויה בארץ, לא היה צורך בפסוק מיוחד ללמדנו שאין היא נוהגת בחו"ל. בדברים אלו סברתו של המקנה חזקה יותר מהתוספות, שהרי התוספות סוברים כי מצוות חלה היא מצווה התלויה בארץ, אך יש לה דמיון לחובת הגוף. משא"כ המקנה סובר שמצווה זו אינה נחשבת כלל כמצווה התלויה בארץ. ובכדי ליישב סברתו עם הירושלמי שסובר שחלה היא אכן מצווה התלויה בארץ, מגיע הוא למסקנא כי העובדה שתבואה שגדלה בידי גוי אינה חייבת בחלה, מוכיחה כי חלה אינה דין בתבואה הגדלה בישראל, אלא בגברא.
ואולי יש לומר בכל זה, ולחלק בין שני גדרים אפשריים של מצוות התלויות בארץ, 1) מצות שהחפצא שלהן קיים רק בארץ, 2) מצוות שקיומן קשור לארץ ישראל, וממילא שייכות רק בה.
ייתכן שהחילוק בין שני סוגי הגדרים תלוי בדיוק בשאלה זו - האם מה שדרוש הוא קדושת ארץ ישראל או שם ארץ ישראל: אם דרושה קדושת ארץ ישראל, הרי שיש צורך בחפצא בעל קדושה, כגון פירות שגדלו בקדושה; ואם מה שצריך הואשם ארץ ישראל, הרי שאין הבדל בין הפעולה שנעשית בחו"ל לבין הפעולה שנעשית בארץ ישראל, למעט עצם העובדה שהיא נעשית בארץ ישראל. אם מצווה כלשהי תלויה בשם ארץ ישראל, אך לא בקדושתה, נראה שקיומה שייך רק בארץ ישראל, אף על פי שניתן לבצע אותו מעשה בדיוק גם בחו"ל. כל זאת בניגוד למצוות התלויות בקדושת ארץ ישראל, בהן קיים חילוק בין הארץ לחו"ל במעשה עצמו: בארץ ישנה קדושה המאפשרת את המעשה, ובחו"ל - לא.
היוצא מדברינו, שהפרשת חלה אמנם אינה חובת הקרקע, כי אם חובת האפייה, אך אין זו מצווה המנותקת מארץ ישראל, אלא מצווה התלויה בשם ארץ ישראל, כלומר: קיומה שייך דווקא בתחום הגאוגרפי של ארץ ישראל. מעתה יובנו דברי התוספות: מצד אחד, חלה הִנָּהּ מצווה התלויה בארץ, ועל כן היה מקום לשנותה במשנה; מצד שני, הרי היא כחובת הגוף, לפיכך גזרו עליה חכמים אף בחו"ל[1].
*) לע"נ אבי הרב לוי ע"ה בן יבלחט"א הרב יהודה לייב שיחי'. נלב"ע י"ט מנחם אב ה'תשס"ב.
[1]) ואפשר עוד להקשות, הרי לכאורה בזמן הזה שגם בארץ ישראל וגם בחוץ לארץ מצוות הפרשת חלה היא מדרבנן, היה צריך להיות דין שכח להפריש חלה בערב שבת, האם מותר להפריש בתוך השבת או לא - שווה לארץ ישראל ולחוץ לארץ, ובאם לא הפריש בערב שבת שימתין עד מוצאי שבת. ועוד יותר, כפי שכתב ב'אור המצוות' (חלק ב, עמ' 48) שאפילו בארץ ישראל גם כן (כמו בחו"ל) אין חיוב כלל בחלה אלא משום שלא תשכח תורת חלה מישראל, וממילא לכאורה נוכל לומר מצד שני שגם בארץ ישראל באם שכח להפריש בערב שבת יוכל לאכול בשבת ולהפריש במוצ"ש (על דרך מה שאמרו בחו"ל)? וצ"ע בכ"ז.