סעיף א-ב - 825

אמירת פרשת הקורבנות דר"ח לפני התפילה

הת' לוי יצחק חיטריק

תלמיד בישיבה

בשו"ע אדה"ז סי' מ"ח סי' א' כתב: "נהגו כל ישראל וקבעו חובה על עצמן לקרות פ' התמיד בכל יום קודם התפילה, שע"י הקריאה זו מעלה הקב"ה עליהם כאילו הקריבו קרבן תמיד במועדו כמ"ש בסי' א'". ע"כ.

ועיי"ש בסימן א' שכתב: "לקיים מ"ש ונשלמה פרים שפתינו וכמו שאמרו חכמים ע"פ זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת וגו' כל העוסק בתורת עולה וכו'". ע"כ.

ובסעיף ב' (סי' מ"ח) כתב: "בשבת נוהגין לומר פסוקי קרבן מוסף שבת אחר פרשת התמיד ואע"פ שעדיין לא התפללו שחרית ואסור להקדים מוסף לתמיד ש"ש, מ"מ הרי אמרו כבר פ' התמיד ואם תחשב אמירת הפסוקים של מוסף להקרבה גם אמירת פ' התמיד נחשבה להקרבה, אבל בראש חודש ויום טוב אין צריך להזכיר פסוקי קרבן מוסף אצל פ' התמיד מפני שקוראין בתורה בפסוקי מוסף, ובמדינות אלו נוהגין שמזכירין גם בראש חודש כדי לפרסם שהוא ר"ח".

והנה, מהנ"ל משמע שעיקר המנהג הוא לקרות פ' המוספין מיד לאחר פ' התמיד, אפילו ביו"ט ור"ח, אלא משום שביו"ט ור"ח כבר קוראין בתורה הפסוקים של מוסף, איו צורך לאומרה בשחרית אחר פרשת התמיד.

אבל בר"ח במדינות אלו נוהגין להזכיר פ' המוספין גם אחר אמירת פ' התמיד, והטעם הוא כדי לפרסם שהוא ר"ח.

והנה, ענין זה - "כדי לפרסם שהוא ר"ח" מקורו במ"א כאן ס"ק ג', כדי לפרסם, וסמך לזה במשנה סוף שקלים וכו'.

ובמשנה פ"ח מ"ח כתיב אברי התמיד ניתנין מחצי כבש ולמטה במזרח, ושל מוספין ניתנין מחצי כבש ולמטה במערב, ושל ראשי חדשים ניתנין על כרכוב המזבח מלמטה, והטעם הוא עי' בסוכה נה ע"א "לידע שהוקבע ר"ח בזמנו", ע"כ.

היינו, שבר"ח היו נותנין אברי קרבן המוסף על הכבש במקום יותר גבוה משאר מוספין, (וכגירסת התוס': על כרכוב המזבח ולמעלה) כדי לפרסם שהיום הוא ר"ח. וכפרש"י שם: להודיע שהוקבע החודש בזמנו.

ודוקא בר"ח צריכים פרסום, כלשון המשנה ברורה: "אבל יו"ט אין צריכין לפרסם שכבר הוא מפורסם מאתמול".

והנה, בספר נמוקי אורח חיים (לבעל המנחת אלעזר) בסי' תכ"א הקשה עכ"ז וז"ל: "ולא הבנתי כלל שותא דר' המג"א בטעמו דכן הוא בשקלים וכו' כדי לפרסם שקידשו ב"ד החודש בזמנו עיי"ש ולא ידעתי מה זה סמך וראי' שיאמרו פסוקי ר"ח בתוך הקרבנות קודם התפילה, וכי אין די הפרסום במה שיאמרו הלל ויקראו בתורה ויתפללו מוסף בפרהסיא בצבור, ולהודיען שהוא ר"ח מה יתן ומה יוסף בזה, כ"א בפ"ע וכו' וגם אין קדה"ח נוהג בימינו ונתפרסם כבר ע"י הלוחות וא"צ שום חיזוק וכו', וליתר שאת כבר ברכו חודש בזמנו בשבת שקודם וכו'".

ואולי יש לתרץ, ולהקדים, מ"ש בסוכה דף נד ע"ב הנ"ל - "מיתיבי ראש חודש שחל להיות בשבת שיר של ר"ח דוחה שיר של שבת . . א"ר ספרא מאי דוחה, דוחה לקדם ואמאי תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, א"ר יוחנן לידע שהוקבע ראש חודש בזמנו, (ועל זה מקשה הגמ') והאי היכירא עבדינן הא היכירא אחריתא עבדינן (דתניא) חלבי תמיד ש"ש ניתנין מחצי כבש . . ושל ראש חודש ניתנין תחת כרכוב המזבח ולמטה. ואמר ר' יוחנן לידע שהוקבע ר"ח בזמנו. (ומתרצת הגמ') תרי היכירא עבדינן דחזי האי חזי וחזי בהאי חזי" ע"כ.

הרי מבואר שבבית המקדש פעמים שהיו ב' היכרים, משום דחזי האי חזי ולדלא חזי האי חזי האי, פי' מי שלא ראה הפרסום הראשון יראה את השני, וידע שהוא ר"ח.

א"כ י"ל בזמננו אע"פ שאין אנו מקדשין ע"פ הראי' ואין אנו צריכים לפרסום, כי ידוע להכל מתי הוא ר"ח, מ"מ מצד "ונשלמה פרים שפתינו" וכמארז"ל הנ"ל כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה, י"ל שנהגו כמו אצל ההקרבה בביהמ"ק שהיה שם ב' פרסומים.

ומשו"ז נוהגין לומר פ' המוסף בר"ח לאחר אמירת פרשת התמיד, למרות ואע"פ שקוראין אותה בתורה אח"כ.

ואוי"ל בפשטות, שעיקר הכוונה בלפרסם שר"ח היום הוא, כדי שיזכרו לומר יעלה ויבא בשמו"ע, וא"כ צריכים לפרסם לפני התפילה, וזה שיקראו בתורה אחרי שמו"ע, לא יועיל להזכירו לומר יעו"י לפני"ז, וק"ל.