סעיף ז - 877

עוסק במצוה פטור מן המצוה

הרב אלימלך יוסף הכהן סילבערבערג

רב ושליח כ"ק אדמו"ר - וועסט בלומפילד, מישיגן

שו"ע או"ח סי' לח סעי' ח': "כותבי תפילין ומזוזות הם ותגריהם ותגרי תגריהם וכל העוסקים במלאכת שמים פטורים מהנחת תפילין כל היום זולת בשעת ק"ש ותפלה. הגה: ואם היו צריכים לעשות מלאכתן בשעת ק"ש ותפלה אז פטורין מק"ש ותפלה ומתפילין?? דכל העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת אם צריך לטרוח אחר האחרת אבל אם יכול לעשות שתיהן כאחת בלא טורח יעשה שתיהן". ע"כ.

ועיין בשו"ע רבינו סל"ח סעי' ז': "כותבי סת"ם בשעה שעוסקין במלאכתן וכן תגריהם ותגרי תגריהם שהם לוקחין כדי להמציאן למוכרן למי שצריך להם ואין כוונתם כדי להשתכר וכן כל העוסקים במלאכת שמים פטורין מהנחת תפילין כל היום זולת בשעת קריאת שמע ותפלה כדי לקבל [עליו] עול מלכות שמים שלימה וגם שלא יעידו עדות שקר בעצמם". ע"כ.

והנה מקור דברי רבינו שאם כוונתו להשתכר אינו פטור הוא המ"א ס"ק ח' שמביא פירש"י "הלוקחים כדי להמציא למכור למי שצריך להם". ועיין בסוף דברי המ"א שמקשה מנדרים נג, א דמשמע משם שמחזיר אבידה נקרא עוסק במצוה אע"פ שנוטל שכר, ותירץ המ"א דהתם אינו נוטל אלא שכר בטלתו, א"נ התם עיקר כוונתו להשיב אבידה אבל הכא עיקר כוונתו להשתכר.

אבל עיין בביאור הלכה ד"ה הם ותגריהם שכותב, דאם כוונתו לשניהם בשוה מקרי עוסק במצוה, וכענין מה שפסק הא"ר בסי' תקפט ס"ק ח' דאם תקע בשופר להתלמד וגם לצאת בו ידי מצוה יצא ידי חובתו. ודע עוד, דלענין כתיבת סת"ם גופא כמו שמצוי שהכותב כוונתו להשתכר מסתפיקנא לומר דאפ"ה מקרי בכלל עוסק במצוה כו', דלענין כתיבה גופא דהיא בוודאי עצם המצוה כדכתיב וכתבתם כו' הוא תמיד בכלל עוסק במצוה כו', ומה שפרש"י הלוקחין כדי להמציאן כו' הלא רק על "ותגריהם" פירש, וכוונתו דשם הלא המסחר בעניני תפילין לא נזכר בשום מקרא כו'". עכ"ל.

והנה לדעת המ"ב אם כוונתו להשתכר הוא בשוה לכוונתו להמצוה, וכן אם עוסק ממש במצוה כמו כתיבת ס"ת, אז אפילו אם עיקר כוונתו הוא להשתכר נקרא עוסק במצוה שפטור ממצוה אחרת, ודלא כמ"ש רבינו "אין כוונתם להשתכר", דמשמע דאם כוונתו להשתכר באיזה אופן שהוא (היינו אפילו אם יש לו שתי כוונות) מ"מ אינו פטור מתפילה.

המ"א אינו מדבר באופן שכוונתו לשניהם בשוה, ובזה סובר רבינו דלא נקרא עוסק במצוה שפטור ממצוה אחרת, דהנה הא דאמרינן עוסק במצוה פטור ממצוה אחרת עיין בב"י ד"ה וכותבי ספרים שדעת התוס' והרא"ש ורי"ו שאינו פטור, כי אם אי אפשר לעשות שניהם. אבל דעת השו"ע היא כהרמב"ם והר"ן דפטור אפילו יכול לקיים שניהם. ובטעם הדבר כתב הר"ן (סוכה כו, א) שכל שעוסק במלאכתו של מקום לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצוה אחרת אע"פ שאפשר לו.

דעת רבינו היא דגם אם נניח שהשו"ע נקט כהר"ן, עדיין אין לו בו אלא חידושו ולא יותר; ז.א. כיון דלהר"ן הפטור מעשות מצוה אחרת הוא משום דכיון שכבר מטריח את עצמו עבור מצוה אחת לא הטריחתו התורה לעשות מצוה אחרת, א"כ בזה גופא במה דברים אמורים כשעיקר כוונתו בהטירחא הוא לקיים מצות ה', אבל אם מטריח גם עבור עצמו (ועל פי פשטות אם כוונתו לשניהם בשוה הי' מתעסק בזה אפילו בלי המצוה) מהיכא תיתי לומר שפטרתו תורה אם יכול לעשות שניהם.

- דבשלמא לפי שיטת הרא"ש ותוס' שלא פטרתו התורה אלא אם הוא כבר עסוק בהמצוה ואי אפשר לו לעשות המצוה האחרת, אז אמרינן כיון שהוא כבר עסוק במלאכת שמים (אע"פ שהוא מכוון גם לשכר) ואי אפשר לעשות שניהם כאחד, פטור מלעשות מצוה השני'. אבל לפי דעת הר"ן אי אפשר לומר זה. וכן כל הראיות שמביא הר"ן במס' סוכה הם באופן שכוונתו הוא רק להמצוה, עיין שם.

ומה שמביא המ"ב מהתוקע בשופר להתלמד וגם לצאת בו ידי מצוה דיצא, לכאורה אינו ענין לעניננו. דאע"פ שהוא יוצא י"ח המצוה מ"מ מהיכא תיתי לומר שזה יפטור אותו ממצוה אחרת אם יכול לעשות שניהם. וכן מה שכתוב בביאור הלכה לענין סופר שפטור לעשות מצוה אחרת אפילו אם עיקר כוונתו הוא כדי להשתכר, דעת רבינו לכאורה אינו כן, דמהיכא תיתי לומר שהוא פטור ממצוה אחרת אם יכול לעשות שניהם וכנ"ל. ועל פי זה אתי שפיר דברי רבינו שכותב סתם "אם אין כוונתו להשתכר". ופשוט.

ועיין שם בהביאור הלכה שהקשה מב"מ דף פב, ב, גבי מלוה מעות על המשכון והמלוה צריך למשכון לפסוק עליו להיות פוחת מן החוב והולך, דרבי עקיבא סבר אפילו הכי איכא מצוה. וע"כ הקשה המ"ב "הרי דס"ל לרבי עקיבא דהלכה כמותו, דאפילו היכא שהוא מכוין להנאתו ג"כ מקרי עוסק במצוה ופטור מלמיתב ריפתא לעניא דעל ידי זה הוה שומר שכר, ואולי דכוונת הגמרא במ"ש מר סבר מצוה קעביד שהלוהו היינו שמסתמא מכוון בזה לקיים מצות בוראו ומכוין להנאתו ג"כ כו'".

והנראה לומר שסוגיא זו (ב"מ פב, ב) לא שייכת להענין של כוונתו לשניהם בשוה; דהנה במקום שאדם מבקש מרעהו הלוואה והוא נותן לו תמורתו משכון כדי להבטיח שהמלוה לא יפסיד, וא"כ מהיכא תיתי לומר שכוונת המלוה הוא כדי להשתכר, הרי עיקר כוונתו לעשות המצוה, וא"כ לא שייך כלל לעניננו.