סעיף ב - 823

בענין ההיתר לשנות דיבורו מפני השלום

הרב אליהו נתן הכהן סילבערבערג

ראש מתיבתא ליובאוויטש ד'שיקאגא

בשו"ע אדה"ז (או"ח סי' קנו ס"ב בא"ד): "ואפי' מפני השלום לא יבטיח שקר לחבירו, ולא אמרו מותר לשנות מפני השלום, אלא בסיפור דברים שכבר עברו (ומ"מ צ"ע קצת, כיון שהשלום גדול מכל המצוות . . ובגמ' התיר לשנות דבורו מפני השלום, והרי"ף פ' אלו מציאות כתב דלאו היתר הוא אלא מצוה, א"כ מנלן דלשנות בלהבא אסור, שמא יש להתיר ע"ד בכל דרכיך דעהו פ"ב דברכות דס"ג ע"א . .)". עכלה"ק.

והנה הדין שהביא - שההיתר לשנות הוא רק בלשעבר ולא בלהבא - הוא מהמג"א כאן שהביאו מהספר חסידים, אלא שמקשה ע"ז בהחצע"ג כמו שהעתקנו.

ולבאר קצת הקושיא בהחצע"ג: הנה ז"ל הגמ' (יבמות סה, ב) במקור ההיתר לשנות מפני דרכי שלום: "וא"ר אילעא משום רבי אלעזר ב"ר שמעון מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום שנא' אביך צוה וגו' . . ר' נתן אומר מצוה שנא' ויאמר שמואל איך אלך ושמע שמואל והרגני וגו' [וכתיב ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח וגו'. הקב"ה צוה לשנות - רש"י]".

ונמצא, דיש כאן ב' שיטות בזה דיש לשנות מפני דרכי שלום; דלר"מ הר"ז היתר, ולר"נ הר"ז מצוה. וע"ז מציין - בהחצע"ג - לדברי הרי"ף בב"מ דנקט בפשיטות כדעת ר"נ, דהוה מצווה ולא רק היתר.

וע"ז מביא - בהחצע"ג - הפ' דבכל דרכיך דעהו כפי שמבואר במס' ברכות; דעיי"ש ברש"י שמפרש "בכל דרכיך - אפי' לעבור עבירה. דעהו - תן לב אם צורך מצוה הוא "לעבור עליה". (ע"כ ביאור הקושיא).

ועכ"פ נמצא לכאורה, דתוקף הקושיא על הדין דבספר חסידים הוא, ע"פ מה שנקטינן כדעת ר' נתן בגמרא שם דמצוה לשנות (וכדברי הרי"ף), דאז יש להקשות מחמת ה"בכל דרכיך" - "אם צורך מצוה . . עבור עליה". משא"כ באם נאמר שהס"ח נקט כדעת ר"א בגמ' שם, דהוה רק היתר לשנות (לא כמו שנקט הרי"ף), אז לכאו' כבר ליכא קושיא על דברי הס"ח (כן הוא משמעות החצע"ג לכאו').

והנה באמת לשונו של הס"ח הוא (וכן העתיקו ג"כ המג"א ואדה"ז מדבריו) "הא דמותר לשנות . . היינו בדיבור שכבר עבר", ופשטות לשונו מוכיח לכאורה, דאכן נקט שהוא רק היתר (כדעת ר"א ודלא כדעת ר"נ והרי"ף שנקט כדעתו).

ואכן עיין באלי' רבה (סי' קנו ס"ק ב' - ומציין לזה בחצע"ג הנ"ל שבשו"ע אדה"ז) שמדייק בלשון הס"ח "וצ"ל דס"ל לס"ח כר' אילעא. וצריך טעם למה". ובהמשך דבריו כתב לבאר, דבאמת י"ל דגם הס"ח סב"ל כר"נ, והא דכתב הלשון "מותר לשנות" הוא רק להשמיענו דבענין לשנות בלהבא "לא די שאינו מצוה אלא אפי' איסורא איכא" (והיינו, דאין אפי' היתר לשנות בלהבא, אבל אה"נ דבלשעבר לא הוה רק היתר אלא גם מצוה איכא כדעת ר"נ).

אמנם, הביאור דהא"ר אינו פשטות המשמעות של דברי הס"ח, ולכן אולי הי' אפ"ל דבאמת כן סב"ל להס"ח שהעיקר הוא כדעת ר"א בהגמ' שם (דהוה רק היתר). ועפ"ז יתבאר לנו במה פליגי הס"ח והחצע"ג בשו"ע אדה"ז - דהרי כנ"ל שקושיית החצע"ג מיוסדת על דעת הרי"ף דנקטינן כר"נ (דהוה מצוה), משא"כ לדעת הס"ח דהעיקר הוא כדעת ר"א - כבר ליכא קושיא.

אלא דיהא מוטל עלינו לבאר, מדוע באמת נקט הס"ח כדעת ר"א (ובלשונו של הא"ר הנ"ל "וצריך טעם למה")? ובסגנון אחר: במה תלוי פלוגתתם של ר"א ור"נ בגמ' שם - ועפ"ז מדוע נקט הרי"ף שדעת ר"נ הוא עיקר, והס"ח - שהעיקר הוא כדעת ר"א?

ואולי י"ל בביאור סברת הפלוגתא, ע"פ מה שמצינו פלוגתא עד"ז בריש מס' סוטה (ג,א), דנחלקו שם ר"י ור"ע בכמה מצוות באם הוו רשות או חובה (לדוג': לעולם בהם תעבודו דעבד כנעני, וכיו"ב).והגמרא שם מסבירה פלוגתתם, דתלוי באם בלי הפסוק האומר לעשות מצוה זו, היתה פעולה זו אסורה או לא; דאם בלי פסוק זה, היתה אסורה, אז הפסוק בא להתירה, וא"כ הוה רק רשות. משא"כ באם גם בלי הפסוק לא היתה אסורה, אז צ"ל שהפסוק בא לחייב אותנו בעשיית מצוה זו. עיי"ש.

וי"ל שזהו גם יסוד פלוגתת ר"א ור"נ בענין לשנות מהאמת מפני דרכי שלום; דהנה עיין בביאורי הגון מהר"י פעלרא לסה"מ של הרס"ג (מ"ע כ"ב, סוף עמוד קנ"ה ואילך), שהאריך מאוד לבאר שיש פלוגתא בראשונים באם יש איסור לשקר - דהסמ"ג והסמ"ק והרשב"ץ כולם מנו כאחד מהמל"ת הא ד"מדבר שקר תרחק", משא"כ הרס"ג, הרמב"ם, הרמב"ן והחינוך לא הזכירו מצוה כזו. והאריך מהרי"פ לבאר, דבאמת לראושנים אלו אין איסור (מדאו' ואפי' מדרבנן) לשקר סתם (וקרא דמדבר שקר תרחק הוא רק בנוגע לדיינים, ע"ש).

ולפ"ז י"ל שזהו יסוד הפלוגתא דר"א ור"נ; דבאם נקטינן דיש איסור לשקר סתם, אז כשהתורה אמרה דמפני דרכי שלום מותר לשנות, לא צריכים לומר דהוה מצוה, אלא שהתורה באה להתירה, משא"כ באם מעיקרא אין איסור בשקר אז צ"ל שהתורה באה לעשותו מצוה (והוא ממש דוגמת הביאור בפלוג' ר"י ור"ע במס' סוטה שהזכרנו).

[ואכן בהמשך דברי מהרי"פ שם, נתקשה בזה: דלהשיטות דבכלל אין איסור לשקר מדוע צריכים קראי להתיר לשנות מפני דרכי שלום, והרי מעיקרא אין בזה איסור? ועיי"ש שרצה לתרץ, דבהמקרים של אותם פסוקים שהביאם הגמ', לא הי' רק שקר בעלמא אלא עוד איסורים כגניבת דעת, אונאת דברים וכיו"ב, ולכן צריכים קראי להתירם. אלא דלכאו' אי"ז פשטות משמעות הגמ' שכתוב בסתם ד"מותר לו לאדם לשנות וכו'", ואינו מזכיר שאר סוגי האיסורים.

משא"כ לדברינו הרי הדבר מבואר באופן מרווח יותר - דלהשיטות דאין איסור באמירת שקר, הרי להכי באו הפסוקים, לשוותו מצוה לשנות במקום דרכי שלום, ולא רק רשות].

ויומתק לפ"ז מדוע הרי"ף אכן נקט שהעיקר הוא כדעת ר"נ שמצוה לשנות; דהרי ידוע הכלל, דמבקום שלא כתוב מפורש אחרת, הרי בפשטות נקטינן דהמרב"ם אזיל בשיטת הרי"ף (רביה דרביה), ולדברינו נמצא דגם כאן אזלי בשיטה אחד - דהרמב"ם סב"ל דאין איסור באמירת שקר, וזהו יסוד סברת ר"נ - דמצוה לשנות מפני דרכי שלום, כנ"ל.

ועכ"פ י"ל דהס"ח סב"ל כדעת הראשונים שפליגי על הרמב"ם וכן מונים המצוה דמדבר ששקר תרחק, וא"כ מובן מדוע נקט כדעת ר"א שהר"ז רק היתר לשנות, וכמ"ש בריש דברינו דכן מדוייק מלשונו, ושוב לא קשה עליו ממש"כ בהחצע"ג וכנ"ל.

ועפכ"ז יומתק ביותר עוד דבר. והוא, דבדברי הס"ח אלה נתקשו הפוסקים (א"ר הנ"ל, פרמ"ג, ועוד) דהרי הפסוק שמביא ר"נ כמקור הדין דיש לשנות מפני דרכי שלום, מדובר על שינוי בנוגע ללהבא ולא על העבר (דהקב"ה אמר לשמואל לומר לשאול שהוא הולך לזבוח העגלת בקר וכו' ולא למשוח את דוד)! וא"כ איך אפ"ל שההיתר הוא רק על העבר?

(ועיי"ש שמבארים (מיוסד על דברי החדא"ג מהרש"א שם), שבאמת זה נחשב רק שינוי על העבר - דהרי באמת שמואל כן הביא זבח ואכן זבחו, אלא דהשינוי היה במה היתה כוונתו דהליכתו לשם (למשוח, או לזבוח), וזה כבר נכלל בלשעבר).

אמנם, לדברינו מתבאר הדבר בפשטות - דהנה ר' נתן הוא זה שהביא פסוק זה דשמואל ושאול, והרי הוא סב"ל דהוה מצוה לשנות, ולשיטתו באמת אפ"ל דיש לשנות גם בלהבא (וכמובן מהחצע"ג בשו"ע אדה"ז דלשיטה זו כן צ"ל), משא"כ דברי הס"ח מיוסדים על שיטת ר"א דהוה רק היתר וכנ"ל באורך -ולשיטתו נאמר דהוה רק על העבר ולא על להבא.

(והא דאעפ"כ ישנו להסיפור דשאול ושמואל (גם לר"א) שמדובר על להבא? צ"ל דלר"א הר"ז היתה רק הוראת שעה מהקב"ה, אבל אין בזה היתר לדורות, ושלכן אכן לא הביא ר"א פסוק זה כמקור הדין דמותר לשנות).