סעיף א-ב - 793

תפילה בציבור

הרב אלימלך יוסף הכהן סילבערבערג

שליח כ"ק אדמו"ר - וועסט בלומפילד דעטראיט

כותב אדמוה"ז בשולחנו סי' קט סעיף א-ב: הנכנס לבה"כ ומצא ציבור מתפללין אם יכול להתחיל ולגמור קודם שיגיע ש"ץ לקדושה או לקדיש יתפלל ואם לאו אל יתפלל אם אין השעה עוברת. ואם נכנס אחר קדושה אם יכול להתחיל ולגמור קודם שיגיע ש"ץ למודים יתפלל ואם לאו אל יתפלל. וה"ה אם יכול להגיע למודים או לאחת מהברכות ששוחים בהן כשיגיע ש"ץ למודים יתפלל. ואם צריך להתחיל כדי לסמוך גאולה לתפילה ונזדמן לו שיגיע ש"צ למודים כשהוא באחת מהברכות ישחה עמו, אבל אם הוא בתחלתה או בסופה לא ישחה שאין שוחין בתחלת ברכה או בסופה אלא באבות והודאה, ע"כ.

והמקור לכל זה נמצא בפרק מי שמתו כא, ב: "א"ר הונא הנכנס לב"ה ומצא ציבור שמתפללין אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"צ למודים יתפלל ואם לאו אל יתפלל ריב"ל אומר אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"צ לקדושה יתפלל ואם לאו אל יתפלל כו'".

ועיין בב"י דמסיק שמדברי הראשונים מוכח שסוברים דרב הונא פליג על ריב"ל - דלא בעי שיגמור עד שלא יגיע ש"ץ לקדושה (משום שסובר שיחיד אומר קדושה, עיין שם בהגמרא), אבל ריב"ל לא פליג אדרב הונא דמודה הוא דבעינן נמי שיגמר קודם שיגיע ש"צ למודים. והנה הראשונים והשו"ע פסקו כריב"ל, וע"כ נפסק בשו"ע שאינו מותר להתחיל שמו"ע אם אינו יכול לומר הקדושה ומודים.

והנה בהשקפה ראשונה מוכח מהשו"ע שקדושה ומודים עדיפי מתפילה בציבור, כיון שדוחין תפילה בציבור מפני קדושה ומודים, אמנם עיין במ"א סי' קט סעיף ב: "ומי שבא לבה"כ תיכף אחר קדושה ואם ימתין עד אחר מודים לא יוכל לענות איש"ר אחר הקדיש שאחר י"ח ואם ימתין עד אחר הקדיש יעבור זמן התפילה או לא יוכל להתפלל ערבית עם הציבור נ"ל דתפילת ציבור עדיפא", ומדבריו מוכח שהוא סובר שתפילה בציבור עדיף מקדיש וקדושה. וכן פסק רבינו בשו"ע שלו סעיף ד.

אבל עיין בפרי מגדים אשל אברהם סי' קט סעיף ב שהקשה על המ"א "ולכאורה קשה הא כאן מבואר שאיש"ר עדיף מתפילת הציבור וצ"ל דכאן לא הוה ממש תפילת הציבור דבא באמצע משא"כ כשמכוון עמהם, ודוחק. ואליה רבה [ס"ק] ז הקשה דהא בסי' סו יש אומרים דאיש"ר עדיף ממיסמך גאולה ומסמך עדיף מתפילת הציבור כבסי' קיא, ואף לדידן בסס"ו ס"ט גאולה עדיף, מ"מ ממה דעדיף איש"ר מתפילת הציבור אין חולק" ע"כ. ומוכח מדבריו שהפרי מגדים נקט כהאליה רבה שקדיש וקדושה עדיפי מתפילת הציבור.

וכן נקטו הערוך השולחן והמשנה ברורה, וע"כ חקר הביאור הלכה בסי' קט ד"ה הנכנס לביה"כ "במי שמדרך טבעו להאריך בתפילה ואינו יכול לסיים עד קדושה אם מותר להתחיל, ומכאן אין ראי' לאיסור דאפשר דזה לאו תפלת ציבור גמורה מקרי מאחר שלא התחיל עמהן בשוה, וכמו שכתב הפמ"ג, אבל אם מתחיל בשוה אפשר כיון דעתה חל עליו החיוב להתפלל בציבור וחיוב עניית הקדושה לעת עתה אין עליו אין לו לחוש כלל למה שאחר כך לא היה יכול לקיים מצוה דעדיפא מזה, וגם דאז יהיה אנוס ופטור מלענות כו' וצריך לעיין בדין כללי אין מעבירין על המצות" עכ"ל.

וכן עיין בערוך השולחן שדבריו הם בכללות כמו דברי הביאור הלכה וכל ספיקם נבנה על יסוד דברי האליה רבה והפמ"ג שקדיש וקדושה עדיפי מתפילה. אמנם לפי דברי המ"א ורבינו שתפילת ציבור עדיפי מקדיש וקדושה אין מקום לספיקם במי שמדרך טבעו להאריך בתפילה ואינו יכול לסיים עד קדושה, ואין ספק שלפי דעתם צריך להתחיל שמו"ע עמהם אף שיפסיד הקדושה.

והנראה לומר דמה שהמ"א ורבינו תפסו בפשיטות שתפילה בציבור עדיף מקדיש וקדושה הוא משום דמצינו בפסחים פרק אין עוברין מו, א ובפרק העור והרוטב קכב, ב ד"לתפילה צריך לילך לפניו ד' מילין" (ולאחריו עד מיל), ועיין שם בפרש"י: לתפילה, להתפלל בעשרה שאם הוא הולך בדרך והגיע לעיר ורוצה ללון בה אם לפניו עד ד' מילין מקום שמתפללין בעשרה צריך לילך שם ולאחריו צריך לחזר עד מיל כו'. וכן נפסק בשו"ע סי' צ סעיף ט"ז: "ההולך בדרך והגיע לעיר ורוצה ללון בה אם לפניו עד ד' מילין מקום שמתפללין בי' צריך לילך שם ולאחריו צריך לחזר עד מיל כדי להתפלל בי'".

והנה הדין שצריך לילך ד' מיל הוא דין בתפילה בציבור ולא נמצא דין זה בקדיש או קדושה, וא"כ מוכח דתפלה בציבור עדיף מקדיש וקדושה. ואי אפשר לדחוק ולפרש ש"לתפילה ד' מילין" כולל גם קדיש, דא"כ בסי' נו (שהוא קודם לסי' צ) כשהשו"ע מקדיש סימן שלם לדין עניית קדיש אין שום רמז שצריך לילך ד' מילין כדי לענות קדיש (במקום שהיה מוכרח להתפלל ביחידות משום איזה סיבה: שמא יעבור הזמן וכו'). וא"כ מוכח שהדין של ד' מילין הוא דין מיוחד בתפילה בציבור משום החשיבות של תפילה בציבור.

וכמו"כ בנוגע הדין של עניית קדיש מצינו בשו"ע סי' נו סעיף א: "יש לכוין בעניית הקדיש ולענות אותו בקול רם ולהשתדל לרוץ כדי לשמוע קדיש" ואין שום רמז שיש חיוב לילך ד' מיל.

ובכלל נראה לומר שמהשו"ע סימן צ מוכח שיש חיוב להתפלל במנין, משא"כ החיוב של קדיש הוא דוקא אם יש צבור המתפללין דאז יש חיוב של קדיש, אבל אין לקדיש חיוב בפני עצמו - עיין שו"ע רבינו סי' נה סעיף א, וס"ז: "אלו (הקדישים) הן חובה כשמתפללין בציבור".

ועוד נראה לומר שבסי' נב - גבי הדינים של מה ומתי מדלגין כדי להתפלל בציבור - איתא בשו"ע רבינו סעיף א שמשום הכי מדלגין כמה מזמורים בפסוקי דזמרה כדי להתפלל בציבור "שפסוקי דזמרה ג"כ לא נתקנו אלא בשביל התפילה שתהיה רצויה ומקובלת ע"י שמסדר שבחו של מקום תחילה וא"כ מוטב להתפלל עם הציבור שאז תפילתו מקובלת ודאי" ע"כ. - דברי רבינו מיוסדים על דברי הטור סי' נא. והנה רבינו בסי' נה מביא דברי השל"ה בשם הגאונים שצריך לומר לא פחות מז' קדישים בכל יום משום שבע ביום היללתיך (תהלים קיט), נמצא שקדיש הוא בגדר של הלל וזמרה שנתקן בשביל התפילה שתהא רצויה ומקובלת, אלא שהוא עדיפי מפסוקי דזמרה שחז"ל קבעו שקדיש נקרא דבר שבקדושה אבל מ"מ הוא בא בשביל התפילה.

וא"כ מכל זה מוכח שתפילה בציבור חשוב יותר מקדיש וקדושה. ומה דאיתא כאן דכשבא לביה"כ כשהציבור מתפללין ואין יכול להגיע לקדושה שצריך להמתין מלומר שמו"ע צריך לומר שכיון שהוא אינו מתפלל עם הציבור ע"כ אין לו כל החשיבות של תפילה בציבור, ואין זה דוחק וכדמצינו בסי' קא שעיקר מקום הכוונה בשמו"ע הוא באבות וע"כ אם אינו מתחיל השמו"ע עם הציבור אין לו החשיבות של תפילה בציבור.

ובנוגע להא דמסמך גאולה לתפילה עדיף מתפילה בציבור נראה לומר דמסמך גאולה לתפילה הוא ענין עיקרי בתפילת השחר, ואם חסר זה אין לו החשיבות המלאה של תפילה בציבור - וע"כ מסמך גאולה לתפילה אכן עדיף מתפילה בציבור. וכל זה אין לו ענין להא דתפילה בציבור עדיף מקדיש וקדושה.

המורם מכל הנ"ל שדעת האליה רבה, פמ"ג, הערוך השולחן והמ"ב שקדיש וקדושה עדיפי מתפילה בציבור ושלא כדעת המ"א ורבינו, ומקור דברי המ"א ורבינו הוא הדין ד"לתפילה ד' מילין". גם מוכח שעיקר תפילה בציבור הוא דוקא אם מתחיל עם הציבור. וכן מוכח דחסרון של מסמך גאולה לתפילה פועל חסרון בהענין של תפילה בציבור.