סעיף א - 983
תפלה בצבור – מהותה, גדולתה ומעלתה
הרב שמואל הלוי הבר
מח"ס 'אפריון לרבי שמעון'
כ' אדה"ז בשו"ע (סי' נב ס"א) "תפלת צבור היא רצויה ומקובלת לעולם שנאמר (איוב לו, ה) כביר לא ימאס, ואומר פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי לפיכך .. יש לדלג פסוקי דזמרה כדי להתפלל עם הצבור שפסוקי דזמרה גם כן לא נתקנו אלא בשביל התפלה שתהיה רצויה ומקובלת על ידי שמסדר שבחו של מקום תחילה ואחר כך יתפלל, ואם כן מוטב להתפלל עם הצבור שאז תפלתו מקובלת וודאי". וכן להלן (ס"ב) כ' כי עיקר הקפידא הוא שיתפלל שמונה עשרה עם הציבור.
והנה מנהג חב"ד ידוע דאין מדלגין, וכ"כ אדמו"ר זי"ע כמ"פ ראה שערי הלכה ומנהג. ונראה הטעם כי עם היות שעפ"י נגלה ענין פסוקי דזמרה הינם רק כדי שהתפלה תתקבל אך מצד פנימיות הענינים ענין התפילה דורש כוונה וכו', ויש ענין בפסוקי דזמרא עצמם שהם חלק מארבע שלבי סולם התפלה כידוע. והוא ע"ד שכ' בכף החיים (סי' קכד סק"א) אודות חזרת הש"ץ דעם היות שעפ"י נגלה אינו רק לשאינם בקיאין אך עפ"י האריז"ל יש ענין גדול בחזרת הש"ץ לכל או"א ולכן יש לכוון כראוי וכו' עי"ש, וכדלהלן.
והרמב"ם (הל' תפילה פ"ח ה"א) כ': "תפילת הציבור נשמעת תמיד ואפילו היו בהן חוטאים אין הקדוש ברוך הוא מואס תפלתן של רבים לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור ולא יתפלל יחידי כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור".
ומה שכ' "ואפילו היו בהן חוטאים" וידוע הרמז לזה צבו"ר ר"ת צ'דיקים ב'ינונים ו'ר'שעים, נראה מקורו ממסכת תענית (ח, א) "אמר רבי אמי: אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו, שנאמר (איכה ג) נשא לבבנו אל כפים. [איני? והא] אוקים שמואל אמורא עליה ודרש ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו, ואף על פי כן והוא רחום יכפר עון וגו'? לא קשיא כאן ביחיד כאן בצבור". וכעי"ז איתא במסכת עבודה זרה (ד, א) "רב פפא רמי, כתיב אל זועם בכל יום, וכתיב לפני זעמו מי יעמוד! לא קשיא כאן ביחיד כאן בציבור [אע"ג דבכל יום זועם מתקיימין. רש"י]".
ב. הנה מקור דברי השו"ע הם במסכת ברכות (ח, א) ושם איתא "אמר ר' יוחנן משום רשב"י מאי דכתיב (תהלים סט, יד) ואני תפלתי לך ה' עת רצון אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללין. רבי יוסי ברבי חנינא אמר, מהכא (ישעיהו מט, ח) כה אמר ה' בעת רצון עניתיך. רבי אחא ברבי חנינא אמר, מהכא (איוב לו) הן אל כביר ולא ימאס, וכתיב (תהלים נה) פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי. תניא נמי הכי, רבי נתן אומר: מנין שאין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רבים, שנאמר הן אל כביר ולא ימאס, וכתיב פדה בשלום נפשי מקרב לי וגו', אמר הקדוש ברוך הוא כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור מעלה אני עליו כאילו פדאני, לי ולבני, מבין אומות העולם".
ועיין מהרש"א שם דאינם באים לומר מעלת תפלה בצבור דהרי זה נרמז גם בתורה כמאמר חז"ל במס' ר"ה (יח, א) "אמר רב שמואל בר איניא משמיה דרב: מניין לגזר דין של צבור שאינו נחתם, אינו נחתם, והכתיב (ירמיהו ב) נכתם עונך לפני, אלא אף על גב שנחתם נקרע, שנאמר (דברים ד) כה' אלהינו בכל קראנו אליו והכתיב (ישעיהו נה) דרשו ה' בהמצאו, התם ביחיד, הכא בצבור". וכן בכמה מקומות בש"ס. אלא החידוש דאפילו תפילת יחיד בביתו בזמן שהציבור מתפללים גם הוי עת רצון ונענה (כדלעיל בגמרא שם וכדלהלן) ולכן אומר לשון יחיד ואני תפלתי, וכן מבאר בכל הפסוקים המובאים בגמרא.
אך לא כן נראה דעת אדה"ז דכאן הביא שני הפסוקים האחרונים אל כביר ופדה בשלום ולא הביא פסוק זה דתהלים וכן לא הביא פסוק דישעיהו דעת רצון עניתך. ונראה דעת אדה"ז דב' פסוקים הראשונים אכן מורים על היחיד המתפלל (אפילו בביתו) בזמן שהציבור מתפלל בבית הכנסת דבכל זאת נחשב זה לעת רצון גם לתפלתו ולכן בהם נאמר לשון יחיד תפלתי, עניתיך. ולכן לשון הגמרא בהם בשעה שהצבור מתפללין, וזה כ' במקומו להלן (סי צ ס"י) שאע"פ שאין תפלתו מתקבלת לרצון כמו בתפלה עם הציבור ממש אך אין תפלתו נדחית כי זה נקרא עת רצון כאשר הצבור מתפלל בביהכנ"ס ולכן תפלתו שבבית בשעה ההיא מתקבלת ואינה נדחית, אך כאן בא לבאר מעלת תפלה עם הציבור לכן מביא רק ב' הפסוקים שבהם נאמר לשון רבים, כביר, ברבים היו עמדי. וכן נראה מדברי ר' נתן שמביא רק ב' פסוקים אלו, ומשם רואים שמתקבלת ברצון וזהו הלשון לא ימאס וכן פדה בשלום, וזוהי תפלה בצבור אמיתית.
והנה הראיה מאיוב צ"ע קצת דהרי אל כביר הפירוש חזק וקאי על הקב"ה, וצ"ל דהכוונה להמשך הכ' ולא ימאס כביר דכאן יש לפרש לשון רבוי, אף שאין זה פשוטו של מקרא. ואולי דרשי כבי"ר (השני) נוטריקון כ"י ר"ב. וצע"ק מדוע אין סיום הכתוב בשו"ע וכן לא בגמרא, והמהרש"א לשיטתו נדחק דמצרפים פסוק אחר (שם ח, כ) דכתיב בו אל לא ימאס תם, דהיינו יחיד, ודוחק.
והנה הא דרשב"י מביא הפסוק דתהלים ואני תפלתי לך ה' עת רצון, יש מביאים על זה רמז: ע"ת רצו"ן בגי' עה"כ (816) תפל"ה בצבו"ר (בשם ספר מגיד תעלומה).
ג. לכאורה יש לעיין בהמשך הכתוב שאומר אלהים ברב חסדך הרי ידוע דשם אלהים הוא בגבורה, ואיך אומר ברב חסדך, אלא הביאור הוא דזה כח תפלת הצבור להפוך מדת הדין לחסד, וכ"כ הכלבו.
ובספר ברכת יעקב על תהלים מבאר כי אף ששם אלהים היינו דין אך מילואו חסד - כי מילואו בגי' (214) חס"ד א"ל כ"ל היו"ם, וזהו ברב כי המלוי הוא הרוב וזה חסדך ויגבר הרוב ויהיה ענני.
בספר תהלה לדוד על תהלים כ' יש לומר מה שאמר ואני תפילתי לך ה', עפ"י מה שמביאים מהאריז"ל שחייבים להתפלל לשם הוי"ה בלבד, והתפלה בעת רצון היינו תפלה בצבור כנ"ל, וזה בג' התפלות ורמוזות בתיבות אלהים ברב חסדך ענני, דבלילה הוא זמן גבורה - אלהים, שחרית הוא חסד - ברב חסדך, ומנחה היא זמן תפלת אליהו שאמר ענני אלהי ענני - ענני באמת ישעך, ותיבת "ישעך" בגי' בדיוק (400) "אליהו הנביא זכור לטוב".
ד. והנה גם להלן (סי' צ סי"ז) כ' אדה"ז בענין גודל מעלת תפלה בצבור, וז"ל: "שתפלת הצבור אע"פ שהיא מצוה מדבריהם היא גדולה ממצות עשה של תורה הואיל ומקדשים בה שם ה' ברבים שהרי מותר לעבור על מצות עשה של תורה ולשחרר עבדו כדי להשלימו לעשרה כמ"ש ביור"ד סימן רס"ז". ולכאורה טעמא בעי מדוע חילקם בסימנים נפרדים ולא כלל כל המעלות במקום אחד.
ונראה לבאר בהקדם מקור דברים אלו והם בגמרא ברכות (מז, ב) "מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה .. והיכי עביד הכי והאמר רב יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו, לדבר מצוה שאני, מצוה הבאה בעבירה היא? מצוה דרבים שאני".
ופירש הרא"ש שם (פ"ז סי' כ) "דאלים עשה דרבים דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל דהיינו עשרה שמקדשין את השם בעשרה ברבים ואפילו הוי מילתא דרבנן כגון לשמוע קדושה וברכו שלא מצינו לו עיקר מן התורה אפ"ה דחי עשה דיחיד, דלא מסתבר לי דמיירי בעשרה דאורייתא כגון לקרות פרשת זכור שהוא מן התורה דמשמע בכל ענין מיירי".
והנה מבואר לכאורה דענין קידוש השם ברבים כאן הוא בעיקר אמירת קדיש וקדושה דתיקנו חז"ל בתפילת הציבור במעמד עשרה מישראל.
ה. ונראה לכן לומר דיש שני ענינים שונים בתפלה בציבור:
א) עמידת תפילת שמו"ע יחד עם הציבור דאז נקראת התפילה תפילה בצבור ותפלתו מקובלת ביותר וזה מבאר בסי' נב. ב) ענין נוסף יש בתפילה בצבור שחכמים תקנו שהש"ץ יאמר קדיש וברכו בכל תפילה בצבור ויחזור שמו"ע בקול ויאמר קדושה בתפילת שחרית ומנחה. וזהו ענין ומעלה נוספת ומצוה דרבים היא כי מקדש את השם ברבים וזה מבאר בסי' צ.
והנה בענין זה של חזרת הש"ץ ואמירת קדושה וכו', הרי אף שתיקנוהו בעיקר בתפילת הציבור אך לפועל אינו קשור כל כך לענין התפילה בציבור אלא למעמד עשרה מישראל כדדרשינן בברכות (כא, ב) עה"פ ונקדשתי בתוך בני ישראל דילפינן תוך תוך מהא דכתיב הבדלו מתוך העדה דאין אומרים קדושה בפחות מעשרה, ויש מ"ד התם דס"ל דאפילו יחיד אומר קדושה עי"ש, וכדי לא להרבות במחלוקת נראה לומר הכוונה בדבריו דיחיד אומר קדושה היינו כאשר הוא לבד לא שמע קדושה וכו' אבל צ"ל במעמד עשרה מישראל, דבפשטות גם מ"ד זה ס"ל גז"ש תוך תוך (וכן מצאתי כ' במעדני יו"ט שם).
דעת הפוסקים להלכה
ו. הרמב"ם (הל' תפלה פ"ח ה"ד) פסק להלכה דבעי ששה שלא התפללו וז"ל "ואפילו היו מקצתן כבר התפללו ויצאו ידי חובתן משלימין בהם עשרה, והוא שיהיו רוב העשרה שלא התפללו".
אך בשו"ע הבית יוסף (סי' סט סע"א) פסק דאפילו יחיד שלא שמע קדושה וכו' פורס על שמע (במעמד עשרה מישראל), והוא כדעת רש"י הובא בתוס' במגילה (כג, ב) דאפילו תשעה מצטרפין לאחד שלא שמע ואומרים חזרת הש"ץ כדי לומר קדושה וכו', ותוס' עצמו מביא כמה דעות אחרות בזה כמו יש האומרים דבעי לפחות ג' שלא התפללו יש אומרים ה', י"א ו', וי"א ז', ומקור כולם ממסכת סופרים (פ"י הל"ז) מהא דכתיב (שופטים ה, ב) בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה', ז' תיבות בפסוק, ו' תיבות עד ברכו ובכלל, ה' עד ברכו, ג' עד בהתנדב עי"ש.
דעת אדה"ז דלכתחילה יש לנהוג כדעת הרמב"ם אך יש לסמוך גם על דעת רש"י וכ"כ אדה"ז בשו"ע (סי' סט ס"ד) "מי שלא שמע קדיש וברכו וקדושה ורוצה לפרוס על שמע או לירד לפני התיבה אף על פי שיש בבית הכנסת עשרה צריך לחזור אחר ששה שלא שמעו עדיין דהיינו חמשה והוא, כדי שיהיה רוב המנין מאותם שלא שמעו, ויש אומרים שאפילו ט' ששמעו מצטרפים לאחד שלא שמע שיוכל לפרוס ולירד לפני התיבה שכיון שהם שומעים לדבר שבקדושה שמוציא בפיו ועונין אחריו הרי הוא מקדש ה' בעשרה". (וכ"כ הרא"ש במגילה שם). ומסיים "ולענין מעשה יש לחזור לכתחילה אחר ששה שלא שמעו ואם אינם נמצאים יש לסמוך על סברא האחרונה".
ז. וכבר נשאל המנחת יצחק (או"ח ח"א סימן נז) בכגון אם היו ששה בשעה שנעמדו שמו"ע ואחד מאריך האם יכול הש"ץ לחזור בקול רם גם עם החמשה כשהצבור נחפז (ויש עשרה אחרים שיענו בבית הכנסת), וכ' דלדעת אדה"ז - שמיקל בדיעבד כדעת רש"י - נראה דאין צורך לחכות לשישי ויכול לחזור שמו"ע בקול רם עם חמשה בלבד.
אלא דיש לעיין אם כן יוכל גם לחזור אף אם יש אחד בלבד שגמר שמו"ע וחמשה עוד עומדים, וצ"ע למעשה.
והנה זה ברור דלדעות דט' מצטרפים לאחד, ואפילו לדעות דבעינן ג' או ה' שלא התפללו כדי שיוכל הש"ץ לעבור לפני התיבה הנה ודאי שאין בזה מעלת תפילה בציבור כלל דהרי אינו מתפלל עם הציבור, אלא דס"ל דגם בכה"ג היה תקנת חכמים לפרוס על שמע ולומר קדיש וקדושה וכו' אם יש שם עשרה מישראל.
אך לדעות שפסקו דבעינן ששה שלא התפללו מטעם דהוי רוב מנין, הנה לא ברור אם נחשב זה כמו תפילה בצבור ממש.
החיי אדם (כלל לט) פסק דבכה"ג אינו יוצא ענין תפילה בציבור, ואחריו כ"כ המשנה ברורה (סי' צ ס"ק כח) ועין בזה באריכות בשו"ת אגרות משה או"ח סי' כח-לג.
אך אנו אין לנו אלא דברי בן עמרם ומלשון אדה"ז (שם ס"ה) נראה דהיכי דיש ששה הוי כמתפלל עם הצבור ממש, וזלה"ק: "אעפ"י שאפילו יחיד שהתפלל כבר בפני עצמו אלא שלא שמע קדושה יכול לירד לפני התיבה ולחזור על התפילה בשביל הקדושה מ"מ אם לא התפלל עדיין אין לו להתפלל בלחש תחילה אא"כ יש ששה שהם רוב מנין שלא התפללו עדיין שאז הם כמו צבור גמור ומתפללים בלחש תחילה ואח"כ חוזר אחד מהם התפילה בקול רם אם יש ט' שישמעו ויענו אמן, אבל בפחות מששה שלא התפללו לא יתפלל הש"ץ בלחש תחילה אפילו הש"ץ הוא מאותן שלא התפללו עדיין אלא יתחיל מיד בקול רם שהרי עיקר הכוונה הוא בשביל הקדושה". ראה שם במוסגר דבכה"ג יאמר בקול עד קדושה בלבד.
הנה דייק בלשונו הק' לומר "שאז הם כמו צבור גמור" הרי דאין שום הפרש בין עשרה שלא התפללו לששה שלא התפללו ודלא כדעת החי"א.
וכ"ק אדמו"ר זי"ע כ' במענה לשאלה במקום שיש רק י"ב איש ושני חיובים, דעדיף לעשות שני מנינים אחד אחר השני וכל אחד מהם ששה מתפללים דכן יש לנו לפסוק למעשה כדעת אדה"ז בזה כי יש לאדה"ז ברייטע פלייצעס. ראה אג"ק ח"ג (עמ' תנט) וחט"ז (עמ' שיב). וכבר האריך בזה בשו"ת מנחת יצחק או"ח (ח"ט סי' ו) ושם כ' דגם מדברי המשנה ברורה אין הכרח דלא ס"ל כדעת אדה"ז.
וקצת פליאה בעיני על האגרות משה שלא הביא כלל דברי רבנו בשו"ע שלו, ואולי משום כי תשובתו היתה לאלו מעדת המתנגדים הנגררים אחר החיי אדם.
ונראה דיהיה נפ"מ להלכה גם באם אחד עשה נדר שיתפלל בכל יום בצבור וכיו"ב, אם יצא ידי חובה כאשר יש רק ששה מתפללים יחד.
שלשה ענינים שונים בתפילה בציבור
ח. ונראה לומר, עפ"י הנ"ל בדעת אדה"ז דיש ג' ענינים שונים בתפילה הנקראת תפלה בצבור:
א) יש ענין דעשרה שמתפללים שכינה שרויה ביניהם כדאיתא בברכות (ו, א) שנאמר אלהים נצב בעדת אל. וכן אחז"ל בסנהדרין (לט, א) אכל בי עשרה שכינתא שריא, וראה להלן.
ב) חכמים תקנו לש"ץ לפרוס על שמע ולומר קדושה וכו' בעת התפילה ולזה בעינן (לכו"ע) במעמד עשרה מישראל דוקא כדכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל וילפינן תוך תוך דבעינן עשרה מישראל, ופלוגתת הפוסקים אי גם תקנו ליחיד קדושה כנ"ל.
וראה ביאור נפלא מכ"ק אדמו"ר הריי"צ נבג"מ מדוע הילפותא לענין כה נעלה דנקדשתי בתוך בני ישראל ילפינן מהבדלו מתוך העדה הרעה הזאת, כי מצד כחות פנימים שלהם שנתקלקלו יכל משה לתקנם אך משום שגם המקיף שלהם נתקלקל וירד לטומאה וסט"א לכן היה צריך שהאדמה תבלעם, ולעומת זה בצד הטוב בעשרה מישראל השכינה שמקיפה אותם הוא מקיף דקדושה ממדרגה עליונה ביותר (נדפס בספר ביאורים לתניא מהרב וויינברג על אגה"ק סי כג).
ג) ענין תפלה בצבור שמצטרף יחד עם שאר בני ישראל ויחד מהוים הם צבור וכחו רב כי גורם שיהיה עת רצון ותפלתו מקובלת ביותר כנ"ל.
ט. והנה לטעם הראשון בעינן עשרה דוקא כי זה שיעור שבו שורה השכינה (בדרגה זו) ובשיעורים לא אומרים רובו ככולו וכיו"ב, אלא דיש דעות האומרות דזה כולל גם נשים וקטנים כי גם הם בני ברית והשכינה שורה עליהם, ויש חולקין דדוקא על זכרים בני חורין גדולים אמרינן שכינתא שריא, ראה בשו"ע אדמו"ר סי' נה סע"ה.
ולטעם השני נראה דעיקר ענינו משום דאין כבוד שמים לומר דבר שבקדושה בפחות מעשרה בני מצות, ולכן בעינן זכרים וגדולים דוקא, אלא שלזה יש אומרים דדי בט' בני מצות כי ט' נראים כעשרה ואין בזה חסרון כבוד שמים, אלא דבעינן עוד א' קטן כדי להשלים עשרה שתהיה השכינה שורה, לדעות שהשכינה שורה גם על קטנים (שו"ע שם).
ולטעם השלישי דמצטרף עם הציבור נראה דאין ענינו מצד שכינה ששורה על עשרה או מצד ונקדשתי, אלא מקורו מהא דכתיב "אתם נצבים היום כלכם ראשיכם .. שואב מימיך וגו'" ומונה שם עשר דרגות שונות בבני ישראל ולכן מספר עשר מורה על צירוף כל סוגי בני ישראל וכאשר בני ישראל מתאחדים יחד הרי תפלתם מהוה כח מיוחד הנקרא תפילה בצבור, והוי עת רצון מיוחד.
ולטעם זה יש מקום לומר רובו ככולו כי אינו ענין שיעורים וכיו"ב אלא צירוף סוגים ולכן אמרינן בו הכלל שאומרים בכל התורה רובו ככולו ודי בששה ליחשב תפלה בצבור כנ"ל.
ולולא דמסתפינא הייתי אומר דמדיוק לשונו הק' של אדה"ז יתכן לומר דאפילו אם אין עכשיו בבית הכנסת אלא ששה אנשים והם נעמדים יחד שמונה עשרה, הנה יש להחשיב תפילתם כתפילה בצבור ממש, ואם רוצה לצאת חובה להתפלל במקום שהשכינה שורה יש בדוחק לצרף נשים וקטנים כנ"ל לדעה אחת, אלא דלא יוכלו לחזור ולומר קדושה וכו' כי חסר להם עשרה בני חיוב לקיים ונקדשתי בתוך בני ישראל. ואם יצטרפו עוד ארבעה ישראלים לאחר תפילת לחש נראה דיכולים לומר קדושה, דלא גריעי מהא דבדיעבד פסקינן כרש"י דתשעה מצטרפין ליחיד. וראיתי דכן כ' בפשטות בכף החיים (סי' סט אות א) אלא דלא כ' דנחשב זה כתפילה בציבור.
ונראה עוד לומר דעל ענין זה בתפלה בציבור כדי שיקובל תפילתו לא מצינו שיאמר מצוה דהרי כל ענינו עצה טובה שיקובל תפילתו ואיזה מצוה קעביד, משא"כ על ענין אמירת קדושה דיש בזה מצוה דנקדשתי ברבים.
אך לאידך יש לומר דגם שיקובל תפילתו הוי מצוה כי כשם שתפילה עצמה היא מצוה לבקש מהקב"ה צרכיו הנה כמו כן חל עליו חובה ומצוה להתפלל באופן שיקובל תפילתו ולכן גם לאדה"ז יש לומר מצוה להתפלל בצבור.
ועוד חזון למועד אי"ה בגליונות הבאים.