סעיף ו - 778

בדברי אדמה"ז בברכת הנותן ליעף כח

הרב שמואל זייאנץ

ר"מ בישיבת תות"ל - חובבי תורה

בטור סי' מ"ו כ' שבסידורי אשכנז יש ברכת הנותן ליעף כח. ובב"י שם הקשה דמאחר שלא נזכרה בתלמוד איך יש רשות לאדם לתקנה. והסכים שאין לברך אותה. וכן פסק בשו"ע. בב"ח שם כ' "מי הגיד להם שנתקנה ברכה זו אחר התלמוד, אני אומר דהקדמונים היו גורסים כך בגמרא", ומאריך שם וכ' "הני אשלי רברבי העיטור והרוקח והאגודה כדאי הם לסמוך על עדותם ומשמע שכך היו נוהגים לומר ברכה זו ומי הוא שיבא לחלוק על קבלת הראשונים דקטנה עבה ממתנינו...". וכן פסק הרמ"א "אך מנהג פשוט בבני האשכנזים לאומרה".

ובט"ז סק"ז שם גם הוא דן בזה ומוכיח מסתירה בדברי הרא"ש (דבכורות כ' דאין לברך ברכת אשר קידש עובר ממעי אמו דלא מצינו שום ברכה שלא הוזכר בתלמוד כי אחר סידור רב אשי לא מצינו שנתחדשה ברכה", ובכתובות הביא ברכת בתולים אשר צג אגוז אף שלא הוזכר בתלמוד) דהיישוב לזה: דבמקום שיש מנהג לאומרו אין לבטלה דאפשר שהיה "לגאונים שתקנוה סמך מן התלמוד בזה", אלא שבמקום שאין מנהג לאומרו אין לחדש לאומרו, כיון שלא הוזכרה בתלמוד. (ועיי"ש שמבאר מה יועיל המנהג לענין חשש ברכה לבטלה).

ובאדמה"ז שם ס"ו כ': במדינות אלו נוהגין לברך הנותן ליעף כח ותקנוהו הגאונים אחר חתימת התלמוד מפני תשות כח שירדה לעולם, ובכל יום מתחדש כחו של אדם...וראו הגאונים לתקן ברכה על החסד הגדול הזה ויש מפקפקים לאמרה מפני שאין כח ביד שום אדם לתקן ברכה אחר חתימת התלמוד. ואין בזה כדאי לדחות המנהג ותקנת הגאונים. אבל ברכה שלא תיקנוה הגאונים או שלא נתפשטה תקנתם ולא נהגו בה רוב הציבור אין לאומרה כלל לד"ה".

והנה בגליון חי [תשעו] ע' 59 העיר הרב נחום שי' גרינוואלד אות ג' הביא דברי אדמה"ז אלו ודברי הט"ז. והראה איך שנוסח אדמה"ז שונה מהט"ז ודומה לדברי הרמב"ם בהל' ממרים (הובא לעיל בפיסקא הקודמת). והסיק שיש חילוק לא רק בהסגנון אלא גם בהלכה: להט"ז מספיק "מנהג מדינה" בלבד ולאדמה"ז צריך שיהיה מנהג של "רוב הציבור". וע"ז שאל: "וצ"ע לפי רביה"ז האם מנהג אשכנז נחשב לרוב הציבור?".

לפע"ד יש חילוק נוסף בין אדמה"ז והט"ז והוא חילוק יסודי יותר (וחושבני שזה גם כוונת הרב הנ"ל) בדברי הרב הנ"ל בההערה לאח"ז: הט"ז לומד (בהרא"ש) שבמקום שיש מנהג אין לדחות משום שהגאונים שתקנוה היה להם סמך בתלמוד, ובמילא ברכה שלא הוזכר בתלמוד אין לנו לאומרו. והיינו שנראה ממנו שאין הגאונים יכולים לתקן ברכה מעצמם (ואפי' אם רוב הציבור יקבלו עליהם) בלי סמך מהתלמוד. אלא שבמקום שיש לנו ספק באיזה ברכה שנתפשט ע"י הגאונים הרי"ז תלוי במנהג המקום: במקום שאומרים אין לדחות המנהג ונתלה שהיה להם סמך בהתלמוד משא"כ במקום שעדיין אין אומרים אין לחדש אמירתה כיון שלא נזכר בתלמוד בפירוש.

משא"כ אדמה"ז סובר שיש לגאונים עצמם הכח לתקן תקנה כולל גם לתקן ברכה. בולט מה שמפרש בהדיא "ותקנוהו הגאונים אחר חתימת התלמוד" עם הוספת טעם (דלא נמצא מפורש בטור) "מפני תשות כח שירדה לעולם", טעם למה חידשו ותיקנו ברכה שלא היה לפני חתימת התלמוד.

ולכן הר"ז תלוי בהלכות תקנות: שלכן אם א) ידוע שתקנוה הגאונים, ב) וגם נתפשטה תקנתם ונהגו בו רוב ציבור יש בזה כח דתקנה ויכולים לברך ברכה זו. ולכן אין זה תלוי כלל ב"מנהג המקום", אלא אם בתחילה נתפשטה תקנה בכל ישראל יש תוקף לתקנה זו (וגם אם לאח"ז נתמעט הפשיטות דהתקנה צריך ב"ד אחר לבטל התקנה כפסק הרמב"ם בזה). ולכן יכולים לברך ברכת הנותן ליעף כח (גם אם זה רק מנהג אשכנז) כיון שידוע שנתקן ע"י הגאונים בתחילה ונתפשט בתחילה ברוב הציבור (לשיטת הרמ"א).

ולכן מובן בפשטות דברי אדמה"ז בנוגע לברכת סומך נופלים וברוך מגביה שפלים "טעות הוא בידם ואין לאומרם כלל": דבזה ידוע הוא: א) או שלא היתה התקנה מהגאונים, אלא לאח"ז ב) או שלא נתפשט ברוב הציבור.

והא דבסע' י' כ' אדמה"ז בענין ברכת "בא"י המקדש שמו ברבים" דגם שלא מצינו שהגאונים תקנוה הזכרת השם, "כיון שנהגו נהגו" (אלא דהרוצה ליזהר שלא להכניס עצמו בספק ברכה לבטלה יפה הוא עושה), ואינו אומר ד"טעות הוא בידם": אפשר דסובר קצת כהט"ז דאלו שנהגו נהגו דאולי היה להם סמך מן התלמוד, אבל לאידך: גם במקום שהונהג הרי מי שרוצה ליזהר לא יכניס עצמו בברכה לבטלה .