כללי - 1086

השמטת דין דהמונע מנעלים בשוע"ר מהדו"ת

הרב מנחם מענדל אלישביץ

שליח כ"ק אדמו"ר – כרמיאל, אה"ק

^{א. בשו"ע מהדורא קמא סימן ב ס"ט כתב רבינו הזקן: אמרו חכמים ובשפלות ידים ידלוף הבית ע"י (דרכי משה א"ז) שאדם מתעצל לכסות גופו כראוי ידלוף הבית יעלה גופו חטטים מכאן למדנו שיש לאדם לכסות כל גופו ואל ילך יחף. ועוד (פסחים דקי"ג) אמרו חכמים המונע מנעלים מרגליו הרי הוא כמנודה למקום. (שם קיב) ולעולם ימכור אדם כל מה שיש לו ויקח מנעלים לרגליו.}

^{אך במהדורא תניינא שם השמיט רבינו הזקן כל סעיף זה, ולא נשאר ממנו זכר, והדבר אומר דרשני. ולכאורה היה אפשר לומר, דכיון שבמהדו"ת כבר כתב בסעיף ב "וכן באנפלאות שלנו ילבשן מעט מעט תחת הסדין שלא לגלות רגליו שדרכן להיות מכוסות לעולם במדינות אלו שאין הולכין יחף לעולם אפילו בקיץ", הרי אין נפקא מינא בזה. אבל הסבר זה אינו מספיק שהרי דרכו של רבינו הוא להביא גם דינים הנוגעים במדינות אחרות, ושם הרי יהיה נפק"מ, דאף שאין חשש צניעות בהליכה יחף, אבל יש חשש חטטים וגם הוי כמנודה למקום.}

^{ואשתדל לברר את הטעם עד כמה שידי מגעת, ע"פ הכלל משו"ת דברי נחמיה סי' כא, "שבשולחן ערוך נדחק הרבה שלא לדחות כל דברי האחרונים ז"ל (בפרט דברי המ"א) משא"כ בסוף ימיו שהוסיף חכמה העמיד על דעתו הקדושה לחלוק עליהם אפילו להקל בכל מה שלא נראה לי' (וכידוע שבפירוש שמעו ממנו ז"ל שחוזר בו במה שנתן נאמנות להמ"א יותר מדאי)". ובהקדמת בני המחבר מבואר שהשינוים כאן "יסודתם בהררי קודם מעיון הראשונים".}

^{והנה לן דוגמא של קולא עצומה, דבמהדו"ק כ' ד"לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו" והוא "כמנודה למקום", ובמהדו"ת לא הוזכר דין זה אפילו כמדת חסידות[1].}

^{ויש לבאר בזה: מאמר חז"ל ובשפלות ידים כו' מובא באור זרוע מויקרא רבה פ' מצורע. אולם לפנינו שם איתא: בעצלתים ימך המקרה, על ידי שאדם הזה מתעצל מלכסות את ראשו כראוי, ימך המקרה, הרי הוא נעשה רימאטיקוס. ובשפלות ידים, על ידי שאדם זה משתפל לקנח גופו כראוי[2], ידלף הבית, גופו יעלה חטטים. ואם כן לפי גירסתנו אין משם ראיה[3].}

^{ואפילו לפי גירסת האור זרוע שגרס "משתפל מלכסות גופו כראוי", הרי כבר כתב בתוס' יו"ט פרק ה משנה ד', שאין למדין הלכה ממדרש רבה, עיי"ש, והובא באליה רבה סי' קכח. ואעכו"כ כאשר ישנם חילוקי נוסחאות במדרש. וגם לפי מה שכתב ביד מלאכי (כלל עב) דהיינו דוקא כאשר דברי המדרש הוא נגד האמור בגמרא, הרי בנדו"ד איתא במגילה (יא, א) דרשה אחרת על פסוק זה: בעצלתים ימך המקרה ובשפלות ידים ידלף הבית בשביל עצלות שהיה להם לישראל שלא עסקו בתורה נעשה שונאו של הקב"ה מך, ואין מך אלא עני שנאמר ואם מך הוא מערכך. ואין מקרה אלא הקדוש ברוך הוא שנאמר המקרה במים עליותיו". הרי שעכ"פ לא סבירא ליה הרישא של המדרש הנ"ל[4]. ובנוסף, גם אם נתעלם מכל הנ"ל, הרי במדרש עצמו לפי גירסת הא"ז אינו מפרש בהדיא מהו כיסוי הגוף "כראוי", ורק הא"ז הוסיף "הא למדת שצריך אדם לכסות כל גופו", וצ"ב מאי שנא רגליו מידיו שא"צ לכסותם? והעולה על כולנה שמשמעות המדרש גם לפי גירסא הנ"ל הוא רק שעצה טובה קמ"ל.}

^{ב. והנה המימרא לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו ויקח מנעלים לרגליו מקורה בגמ' שבת קכט, א[5], וזה לשון הגמ' שם: אמר רב חייא בר אבין אמר שמואל הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה אפילו בתקופת תמוז שמואל צלחו ליה תכתקא דשאגא (רש"י: לא מצאו עצים מוכנים להיסק ביום הקזה, וצוה ובקעו כסא של תדהר, שהוא מעולה בדמים) רב יהודה צלחו ליה פתורא דיונה (רש"י: מין ארז הוא) לרבה צלחו ליה שרשיפא (רש"י: ספסל. רבינו חננאל: וכולן טעם אחד. שאם לא ימהרו להתחמם יסתכנו). ואמר ליה אביי לרבה והא קעבר מר משום בל תשחית אמר ליה בל תשחית דגופאי עדיף לי. אמר רב יהודה אמר רב לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו, הקיז דם ואין לו מה יאכל ימכור מנעלים שברגליו ויספיק מהן צרכי סעודה מאי צרכי סעודה רב אמר בשר ושמואל אמר יין רב אמר בשר נפשא חלף נפשא ושמואל אמר יין סומקא חלף סומקא . . וכולהו אערומי אסירי בר מהאי ערמה דשרי מאן דעביד מילתא ולא אפשר ליה לישקול זוזא מכא (זוז רע ופחות, שאינו יוצא בהוצאה) וליזיל לשב חנותא (רש"י: ודרך הלוקחים לטועמו תחלה שיהא טוב, ויטעום, וכשיתן לו הזוז והחנווני ימצאנו רע ולא יקבלנו – והוא ילך לחנות אחרת ויעשה כן) עד דטעים שיעור רביעתא . . רב ושמואל דאמרי תרוייהו כל המקיל בסעודת הקזת דם מקילין לו מזונותיו מן השמים ואומרים הוא על חייו לא חס אני אחוס עליו.}

^{והנה דברי הגמ' על לעולם ימכור אדם אפשר לבאר בב' אופנים:}

^{א) שהוא בא בהמשך להסוגיא דהקזת דם, דאחרי שנתבאר שהמקיז דם יכול להסתכן מהקור, ויגיע לבחינת "בל תשחית דגופאי", ויצטרך לשרוף דברים יקרים כו', אם כן החכם עיניו בראשו ויקח מנעלים לרגליו כדי שלא יבוא לידי כך. וכן כתב המהרש"א שם: ולפי סוגיין דשמעתין נראה דמשום צינה נגעו בה וכדאמרי' פ' יוה"כ חיה תנעול סנדל כל שלשים יום משום צינה וה"פ ימכור אדם קורות ביתו גם שהוא קשה מחמת השמש דזרחה עליו תמיד כדלקמן מ"מ ימכרם כדי לקנות לו מנעלים שלא ילך יחף דיותר קשה משום צינה ואם אין לו מה יאכל ביום הקזה הוא יותר קשה מהולך יחף וע"כ ימכור מנעליו ויספוק כו' וק"ל.}

^{ב) דמה שאמר רב יהודה אמר רב הוא מילתא באנפי נפשא היא, ורק בסוגיא דנן מובאים דברים אלו משום הסיפא שמדבר על הקזת הדם. וכן הוא סברת רש"י שפירש "שאין לך ביזוי מן המהלך יחף בשוק"[6].}

^{ולכאורה השמטת דין זה במהדו"ת תואם את ב' האופנים: דאי נימא שהוא חומרא יתירה משום הקזת דם, הרי כתב בשוע"ר סי' קנו ס"כ: כל מי שהקיז דם ואין לו במה להברות נפשו נתנו לו חכמים עצה שיטול בידו דינר רע וילך אצל החנוני ויטעום יין אם טוב הוא לקנותו ואחר כך כשירצה לקנות לא יקח החנוני את הדינר וילך לו אצל חנוני אחר ויעשה כן עד שיטעום רביעית ואף על פי שבהקזה שלנו אין חשש כל כך מכל מקום יש ללמוד מזה לשאר חולי. עכ"ל. הרי ש"הקזה שלנו" אינו דומה לההקזה שבזמן חז"ל, אפילו לענין הסעודה, דאיתא בגמ' להדיא "הקיז דם ואין לו מה יאכל ימכור מנעלים שברגליו ויספיק מהן צרכי סעודה", אם כן קל וחומר שבימינו א"צ למכור קורות ביתו כדי לקנות מנעלים, ומובן למה לא הביא רבינו דין זה במהדו"ת[7].}

^{ויש להעיר ממ"ש הרמב"ם בהל' כלי המקדש (ז, יד): "הכהנים מפני שהן עומדין על הרצפה תמיד ואוכלין בשר הרבה ואין עליהן בגדים בשעת העבודה אלא חלוק אחד הם חולין במעיהן", ובמקור הדברים בירושלמי (שקלים פ"ה) דהיינו משום שהיו מהלכין יחיפים. וברש"י (שבת יט, ב) בית המוקד – לשכה גדולה היא שהכהנים מתחממין שם במדורת אש הנסקת תמיד, מפני שמהלכין יחפים על רצפת שיש בעזרה, הרי שלא הטעם של הקזת דם, הרי רק בצירוף כל הני יחד (יחפים, בגדים דקים, רצפת שיש, ואכילת בשר הרבה) ה"ז גורם לחולי.}

^{ואין לאדם אלא מקומו ושעתו[8], דאם יש מקום שנוהגים בו ללכת יחף, היינו מן הסתם כי אין הצנה מזיק להם. וראה מש"כ בתשובת מהר"ם (הובא בב"ח סי' שא) "ובצרפת ראיתי גבורים בתורה הולכים בשבת יחפים", ואולי זהו סברתם.}

^{וא"כ די בכך שנפסק בשוע"ר סי' קנה ס"א: ומצוה להנהיג עצמו בהנהגה טובה לשמור בריאותו כדי שיהיה בריא וחזק לעבודת בוראו ועל כן אינו רשאי לסגף עצמו אלא א"כ יש בו צורך לעבודה[9]. עד כאן לפי סברת המהרש"א.}

^{ואי נימא שהטעם הוא כרש"י משום שאין לך ביזוי מן המהלך יחף בשוק, הרי זה תלוי בכל מקום ומקום לגופו. ובמקומות שנוהגין ללכת יחף הרי אין בו משום ביזוי. וראה בלבוש סי' ב' שנתן טעם זה כאחד הטעמים[10] לכך שאין ללכת יחף, וזה לשונו: אי נמי יחף לא ילך מפני שהוא דרך בזיון וגנאי לו. והעיר על כך במלבושי יו"ט (לבעל התוס' יו"ט והובא בא"ר): במקומות אלו אבל לא במקומות הערב כמ"ש בסי' צא ס"ה.}

^{ואי משום הא, הרי הקפידא ללכת במנעלים יש לה את אותם כללים כמו לדיני צניעות, שכבר נתבארו בתחילת סי' ב'. דממה נפשך, אם אין דרך מקום לכסות בשר הרגל תמיד, יש לו חובה לכסות הרגל בין כך משום צניעות, ואז כבר לא יהיה בכלל "המהלך יחף בשוק", ואם אין דרכם בכך, הרי גם חובה לנעול מנעלים אין לו.}

^{ונראה דהרגיש בזה הרשב"ם, דהלא בזמן חז"ל נהגו רבים ללכת ללא מנעלים כמבואר במועד קטן (כד, א) דאין בנעילת הסנדל בשבת משום אבילות בפרהסיא משום "דלאו כולי עלמא עבידי דסיימי מסאנייהו" (רש"י: דלאו כולי עלמא סיימי מסאנייהו בשבת, ולא מוכח דאבל הוא)[11], ולמה יש בו משום בזיון[12]? ולכן פירש (שבת קכט, א) דמה שאמרו ימכור אדם כו' הוא לענין תלמיד חכם, "שגנאי הדבר לתלמיד חכם שילך יחף". ובזה יומתק שבשבת שם ציוה על כך רבי עקיבא לבנו רבי יהושע ביחוד, כי היה לו דין תלמיד חכם[13].}

^{אך גם דין זה שתלמיד חכם צריך להיזהר במיוחד לא להתנגות בעיני הבריות מבואר גם כן בסי' ב' בסעיף ג': טוב ליזהר לדקדק בחלוקו וכיוצא בו ללבשו כדרכו שלא יהפך הפנימי לחוץ ויראו התפירות המגונות ואמרי החלוק ויתגנה בעיני הבריות ואם לא נזהר והפך אם תלמיד חכם הוא צריך לפושטו ולחזור ללבשו כדרכו שלא יהיה בכלל משניאי ח"ו.}

^{ויתירה מזו, לכאורה לפי שיטת רש"י ורשב"ם לא אמרו "ימכור כל אשר יש לו" אלא דרך הפלגה וזירוז בעלמא לומר שזהו הדבר הראשון שראוי לו לאדם לרכוש[14].}

^{ואם כן נשאר לנו רק טעם אחד לא ללכת יחף, והוא מה דמשמע במגן אברהם בסי' שא, דדין זה הוא משום צניעות, וז"ל "ועיין סי' ב דמדות צניעות שלא לילך כלל יחף, וכן כתב בלבוש סי' ב סעיף ו': "וכן יכסה כל גופו ולא ילך יחף, שכל זה דרך צניעות והכנעה. אי נמי יחף לא ילך, משום שהוא דרך בזיון וגנאי לו", ומשם במקור חיים סי' ב. ולא נראה שכך פירשו בכל המקורות של חז"ל שהרי אז לא היה בזה משום צניעות שהרי כולם הלכו ברגלים מגולות (כמשנ"ת לעיל בהערות) אלא שבימינו שנהגו לא ללכת יחף, יש בו משום צניעות. אבל אי משום הא, הרי זה ודאי כלול במש"כ רבינו באריכות בתחילת הסימן, ובמיוחד בדין האנפלאות.}

^{ג. ועכשיו נשאר לנו לבאר את המקור שהמונע מנעלים הוי כמנודה למקום, והוא מהגמ' בפסחים קיג, ב: שבעה כמנודין[15] לשמים אלו הן יהודי שאין לו אשה ושיש לו אשה ואין לו בנים ומי שיש לו בנים ואין מגדלן לתלמוד תורה ומי שאין לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו והמונע מנעלים מרגליו ויש אומרים אף מי שאין מיסב בחבורה של מצוה.}

^{והנה ע"פ נגלה[16] זה שהמונע מנעלים מרגליו הוי כמנודה לשמים אינו משום פגם רוחני בהולך רגל, וכמו שאר הדברים שנמנו שם, שהרי שנינו בברכות פ"ט "לא יכנס להר הבית במקלו ובמנעלו ובפונדתו ובאבק שעל רגליו", וכן הכהנים הלכו יחפים, ואם לאו עבודתו פסולה, כמבואר בזבחים כד, א. ואמרו חז"ל בשמות רבה על הפסוק של נעליך: "כל מקום שהשכינה נגלית אסור בנעילת הסנדל, וכן ביהושע (יהושע ה, טו) של נעלך, וכן הכהנים לא שמשו במקדש אלא יחפים". וכן איתא במדבר רבה (במדבר פרשה ה), "כמה היה שבטו של לוי מעולה מישראל שישראל היו מהלכין לבושים סנדלים אבל שבטו של לוי שהיו טוענין בכלי המשכן היו מהלכין יחפים הרי למדנו שהיו שבט לוי מעולה מכל השבטים". וכן בפרקי דרבי אליעזר פרק מה (והובא בהגהות מיימוניות הל' שביתת עשור ספ"ג), "כשרואה סמאל שאין חטא בישראל ביוה"כ אומר לפני הקב"ה רבונו של עולם, יש לך עם אחד בארץ דומה למלאכים מה מלאכים יחפים אף הם יחפים מה מלאכים עומדים על רגליהם אף ישראל ביום הכפורים"[17].}

^{אלא על כרחך שעיקרו משום טעם גשמי. וכן מבואר להדיא במאירי שפירש, דהוי כמנודה למקום משום "שהוא מוכן לפורענות ולקבל היזק", וכמבואר לעיל. וכן מבואר להדיא ברשב"ם פסחים קיב, א, דתניא התם: שבעה דברים צוה רבי עקיבא את רבי יהושע בנו בני אל תשב בגובהה של עיר ותשנה כו' ואל תמנע מנעלים מרגליך. וברשב"ם שם: שגנאי הדבר לתלמיד חכם שילך יחף כדאמרינן התם (שבת דף קכט, א) ימכור אדם כל מה שיש לו ויקח מנעלים לרגליו. ולכאורה יפלא למה הביא ממרחק לחמו, כאשר מבואר בדף אחד שלאחרי זה, שהמונע מנעלים מרגליו הוי כמנודה למקום? (וכן רש"י בגמ' שבת שם כתב טעם כעין זה, דהא שיש לאדם למכור כו' הוא משום שאין לך ביזוי מן המהלך יחף בשוק, ולא כתב משום דהוי מנודה למקום), ושמא לא גרסו המונע מנעליו בכלל ז' דברים אלו בגמ' (וכן הוא גירסת הכלבו סי' קיח) או שזה עצמו דהוי "כמנודה למקום" הוא משום דהוי בזיון בפני אנשים.}

^{(וי"ל דבדברי רש"י שאין לך ביזוי מן המהלך יחף בשוק, מתורץ הא דהכהנים הלכו יחפים, וכן בהר הבית הלכו בלי מנעלים, משום דהביזוי הוא דוקא בשוק כי רגליו מתטנפים שם, משא"כ במקום נקי אין בזה בזיון. וראה ברש"י בא מציעא כו, א ד"ה ושוקי ירושלים עשויין להתכבד בכל יום, וז"ל: ואם נפלו שם לפני הרגל כבר מצאום מכבדי השוק, אבל הר הבית אין צריך להתכבד בכל יום, שאין טיט ועפר קולט שם מתוך שהוא משופע, ועוד שאין אדם נכנס שם במנעל ובאבק שעל רגליו. ע"כ. וכן משמע בפסחים קיב, ב, "אמר רב פפא ביתא דאית ביה שונרא לא ניעול בה איניש בלא מסני", הרי שבבית שאין בו שונרא יש נכנסין בלא מסני).}

^{והנה בתוס' כתבו אהך דמי שאין לו בנים הוי כמנודה, "נראה דוקא על ידי פשיעתו שאינו מתעסק בפרי' ורביה דומיא דאחריני ומי שאין לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו מיירי בשיש לו ואינו מניחן אי נמי אפי' אין לו יש לחזר ולהביא עצמו לידי חיוב כדאשכחן (סוטה יד, א) במשה שהיה תאב ליכנס לארץ ישראל כדי לקיים מצות שבה והא דאמרי' (שבת מט, א) תפילין צריכין גוף נקי כאלישע היינו כדמפרש שלא יפיח בהן ולא יישן בהן ובשעת ק"ש כדי לקבל עליו מלכות שמים שלימה בקל יכול ליזהר". וראה בבית יוסף סי' כד לגבי ציצית, שנקט לעיקר את הביאור הראשון של התוס' דדוקא כשיש לו בגד של ארבע כנפות ואין בו ציצית אז הוי כמנודה למקום.}

^{ובתוס' ד"ה ואין מיסב בסעודת מצוה כתב "היינו סעודת מילה דאמר במדרש דניצול מדינה של גיהנם וסעודת נישואין בת"ח ובת כהן לכהן ודוקא שיש שם בני אדם מהוגנין כדאמרינן בזה בורר (סנהדרין כג, א) נקיי הדעת שבירושלים לא היו מסובין בסעודה אלא כן יודעין מי מיסב עמהם." והובא כן להלכה ביו"ד סי' רסה סי"ב.}

^{הרי דפשיטא להו להתוס' שאין ללמוד דינים חדשים מהגמ' דידן, אלא שבא לחזק את הידוע מכבר, ואינו בא לתת טעם חדש לחשיבות מנעלים[18]. ולכן שנחשבין כמנודין למקום רק כאשר ראוי שיקיים את המצוות הנ"ל ע"פ הכללים הידועים לנו ומפני פשיעתו אינו מתעסק בהם. ולכן בימינו שחולצין את התפילין מיד אחר התפילה, ובשאר היום אין לו "תפילין בראשו ותפילין בזרועו", אינו נחשב כמנודה למקום. וכן בסעודת מצוה, היות שאינו ראוי להסב שם כאשר אין שם בני אדם מהוגנין, וכמבואר ברש"י שם (והובא בשו"ע סי' קע) "שגנאי הוא לתלמידי חכמים לישב אצל עם הארץ בסעודה", לכן לא הוי בכלל כמנודין למקום.}

^{וא"כ כמו ששאר הדברים יש בהם גדרים מתי מחוייבים בהם (יהודי שאין לו אשה – אחרי בן י"ח לחופה; תפילין בראשו – בזמן ק"ש ותפילה, ולא בשבת, יו"ט וחול המועד; ציצית בבגדו – כאשר יש לו בגד עם ד' כנפות; מיסב בחבורה של מצוה – כאשר יש אנשים הגונים, והוזמן לשם) כך גם לענין המונע מנעלים, דדוקא כאשר צריך מנעלים, והוא אינו לובשם אז הוי כמנודה למקום[19]. ולכן לא אמרו "ומי שאין לו מנעלים ברגליו", אלא המונע מנעלים מרגליו, דהיינו כאשר רגליו צריכים לכך, ומפני פשיעתו מונע עצמו. והיינו דוקא במקום סכנה, או במי שקשה לו הצינה, או במקומות שנוהגים ללבוש מנעלים והוא מתבזה והולך יחף ממש בשוק[20], כל אחד מהראשונים כדאית ליה, כמבואר לעיל.}

^{אך מנגד כל זה עומדים דברי המהר"ם שהובא בב"ח סי' שא לענין ההלכה שמי שאין ברגלו מכה, אסור לצאת במנעל אחד. וכתב שם הב"ח: מיהו ללכת יחף בב' רגלים משמע דשרי אפילו אין לו מכה כלל וכן כתב מהר"ם בתשובה (דפוס ברלין, שערי תשובות סי' לא - לב) ובצרפת ראיתי גדולים שהלכו יחף בשבת והם היו גבורים בתורה ומיהו אין נכון לעשות כן אפילו בחול כדאמר בפרק ערבי פסחים ז' מנודין לשמים ואחד מהן המונע מנעלים מרגליו עכ"ל תשובת מוהר"ם ובספר יראים אוסר ללכת יחף בשבת עיין שם בסימן צ"ט (יראים השלם סי' תיב) ועיין לעיל במה שכתבתי סימן רמ"ב סעיף ה'. ובהגהת שלחן ערוך כאן סעיף י"ו כתב דתלוי במנהג.}

^{והנה ודאי שבצרפת נהגו ללכת יחף, ולכן הלכו כך ה"גבורים בתורה". ומכל מקום כתב המהר"ם דאע"פ שהוא מותר, אינו נכון משום דהוי מנודה למקום. ואלה הם הדברים שהעתיק האור זרוע.}

^{וזהו שיטת רבינו הזקן במהדורא קמא, שכתב סעיף מיוחד לענין חובת המנעלים בסי' ב, כי לפי שיטתו שם גם במקומות שנוהגים ללכת יחף, עדיין חובה לנעול מנעלים, ולכן כתב דין זה בסוף הסימן בנפרד מהדינים בתחילת הסימן שהם מטעם צניעות ותלויים במנהג המקום, עיי"ש ודוק. ולכאורה זהו גם שיטת הרמ"א בסימן ב' שלא חילק בין מקום למקום וסתם שאין ללכת יחף.}

^{אבל במהדורא תניינא הכריע כדברי שאר הראשונים דהוי משום ביזוי או סכנה, ואם כן הרי זה תלוי במקום כנ"ל בארוכה. ואם כן אין שום נפק"מ לחומרא בדין המנעלים, כי הכל כבר כלול בדיני צניעות שנזכרו לפני זה, או בדינים אחרים אודות שמירת הבריאות באופן כללי, וע"כ אפשר להשמיטו.}

^{ד. ולרווחא דמילתא, יש לומר שההכרעה במהדו"ת מתאימה גם לדעת המהר"ם. דהנה זה לשון המהר"ם במלואו, ותוכנו הועתק בא"ז: אמר רב הונא (שבת סא, א) באותה שיש בה מכה אלמא קסבר מנעל לשום צער עביד וקיי"ל כרב הונא דרבי יוחנן קאי כוותיה הלכך אסור לאדם ללכת בשבת כשרגלו אחת נעולה ורגלו אחת יחיפה אי משום דחשדא אי משום דלמא מחייכי עליו ואתי לאתויי ואם יש לו מכה ברגלו נועל אותה שיש בה מכה ושרי אע"פ שאחרת יחיפה. מיהו ללכת יחף בב' רגליו הוא ודאי שרי דמנעל לשם צער עביד פי' להגן מפני יתידות. ובצרפת ראיתי גבורים בתורה הולכים בשבת יחף. מיהו אין נכון לעשות כן אפילו בחול לילך יחף כדאמרינן בערבי פסחים שבעה מנודין לשמים וחדא מינייהו המונע מנעלים מרגליו.}

^{ואולי יש לחדש, שלשיטת המהר"ם חומרת הענין דהמונע מנעלים תלוי במחלוקת בין רב הונא לבין חייא בר רב, שנחלקו בגמ' שם אם מנעל לשום צער עביד או לשום תענוג עביד.}

^{דלשיטת רב הונא, דמנעל לשום צער עביד כדי להגן מפני היתידות, אם כן כאשר אמרו חכמים שהמונע מנעלים מרגליו הוי מנודה למקום, פירושו דמכיון שרגליו זקוקים להגנה מפני היתדות ברשות הרבים, והוא מונע עצמו מהם, הנה אף דע"פ דין ודאי שרי מ"מ הוי מנודה למקום. וזה אינו תלוי בדעת הבריות באותו מקום אלא בתנאי הדרך שהולך בה.}

^{אבל לשיטת חייא בר רב, דמנעל לשום תענוג עביד, אינו ענין אלא לענין איסטניס ורך (רש"י שם), היינו שרק הוא מצטער בכך, ולשאר איניש הוי משום תענוג בעלמא. אם כן למה אמרו דהוי מנודה למקום, וכי משום שאינו מפנק עצמו יהי' מנודה למקום? ועל כרחך שהוא משום בזיון וגנאי, ואם כן הרי זה תלוי בדעת הבריות.}

^{וא"כ מה שהחמיר המהר"ם שאין נכון ללכת יחף בצרפת הוא משום דאזיל לשיטתיה בראשית דבריו, שקיימא לן כרב הונא דמנעל לשום צער עביד. וכן סבירא ליה להאור זרוע שהעתיק את כל דבריו[21].}

^{אבל גם המהר"ם יסכים שלשיטת חייא בר רב אין להחמיר כולי האי. ואם כן, לדידן, דקיימא לן כשיטת חייא בר רב כמבואר בסי' שא[22], יש להקל[23] לומר דהוא תלוי בדעת הבריות. ואולי כך סברו גם ה"גבורים בתורה" שבצרפת.}

^{* * *}

^{והנה הנפק"מ בין הטעמים השונים לחשיבות המנעלים הוא דאם הוא משום סכנה כדי שלא ינזק הרי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו, ואפשר לפרש לעולם ימכור אדם קורות ביתו כפשוטו, שהרי שאם לא יקנה נעליים יפסיד עוד יותר. אבל לפי מה דקיי"ל דמנעל לתענוג עביד, הרי אין עיקרו[24] משום סכנה. אלא טעם החיוב הוא משום בזיון כרש"י או גנאי לת"ח כרשב"ם, א"כ להלכה אינו חייב להוציא ממון (רב) להמנע מכך, כדמשמע בקונטרס אחרון להלכות נזקי גוף ונפש סק"ב שמותר לאדם לבייש את עצמו לצורך ממון, והוכיח כן מדברי הגמ' (פסחים קיג, א) פשוט נבילה כו', והובא להלכה ברמב"ם הל' מתנות עניים פ"י הלכה יח, "ואפילו היה חכם ומכובד והעני יעסוק באומנות ואפילו באומנות מנוולת ולא יצטרך לבריות, מוטב לפשוט עור בהמות נבלות ולא יאמר לעם חכם גדול אני כהן אני פרנסוני". ואפילו למצוה עוברת כגון תפילין דודאי חשוב יותר מנעלים, א"צ למכור אפילו שליש ביתו (ב"ב ט, א ובית יוסף סי' תרנו). ועל כרחך דלפי רש"י ורשב"ם לא אמרו "ימכור כל אשר יש לו" אלא דרך הפלגה וזירוז בעלמא כדלעיל בשם האחרונים, ולכן לא נזכר במהדו"ת דלא כהמג"א שהביאו.}

^{וא"כ להלכה, במקום שאין דרכם ללכת יחף לעולם חובה עליו לכסות רגליו מפני הצניעות בכל מידי דמכסה (או במנעלים או באנפלאות), ודין זה נוהג בכל אדם בין בבית ובין בשוק, כמבואר כל זה בסי' ב'. כמו כן ישנם חיובים כלליים בהלכות נזקי גוף ונפש (ס"ד), שאין לאדם רשות על גופו לביישו, ולכן אסור לאדם לבזות עצמו. ובסי' קנ"ה (ס"א) מבואר שמצוה לאדם לשמור בריאותו כדי שיהיה בריא וחזק לעבודת בוראו ועל כן אינו רשאי לסגף עצמו. ותלמיד חכם צריך להישמר בהנהגתו שלא יאמרו הבריות כמה מגונים לומדים תורה, כמבואר בסי' ב. ודיני צניעות לאשה נתבארו בסי' עה ואכ"מ. ובמקום שאין חשש מכל הנ"ל א"צ להחמיר לענין מנעלים, ובודאי שאינו צריך למכור קורות ביתו לשם כך, וכדעת הרמב"ם, הכלבו, גבורי צרפת, הטור, הבית יוסף ורבינו במהדו"ת, וכפי שנתבאר. ולענין שבת ראה לקמן.}

^{* * *}

^{ה. ועפ"ז יובן עוד דיוק בשו"ע רבינו הזקן סי' שא סעיף יד: טוב ליזהר שלא לצאת בשבת כמו שהוא יוצא בחול בלתי מלבוש או תכשיט אחד שיזכור על ידו שהיום שבת ולא יבא לחללו.}

^{ומקור הדין הוא בכלבו סי' לא: וכתב הר' אשר ז"ל, מנהג כל ישראל שלא לצאת בשבת בלי מנעלים ובלי טלית או גלימא, והטעם, כדי שיזכור שהוא יום שבת קדוש לאלהינו ולא יבא לידי חלול שבת.}

^{ומבואר בדרכי משה שם סקי"ח, דמהכלבו משמע דאפילו במקום שבחול הולכים יחף, מכל מקום בשבת אין ללכת יחף, אך אפשר שהכלבו מיירי במקום שאין המנהג לילך יחף. ועפ"ז פסק בשו"ע סי' שא: ולא ילך אדם יחף בשבת במקום שאין דרך לילך יחף, ולא יצא אדם בשבת כמו שהוא יוצא בחול בלתי דבר אחר שיזכור על ידו שהוא שבת ולא יבא לחללו (כלבו). והמג"א הוסיף דמשמע בדרכי משה ובכלבו, ד"אפילו אם דרכם לילך בחול יחף ילבוש בשבת מנעלים כדי שיזכור שהוא שבת".}

^{ולכאורה צ"ב, למה ראה רבינו הזקן לנכון להשמיט את הדוגמא דמנעלים, שהביאו הכלבו הרמ"א והמג"א, ובמקום זה כתב "מלבוש או תכשיט"?}

^{וע"פ הנ"ל (דשיטת רבינו במהדורא קמא הוא שיש לנעול מנעלים בכל מקום ואינו תליא במנהג) יובן למה השמיט הפרט הנ"ל. דאם היה מעתיק את הדין של הכלבו היה אפשר לדייק דבמקום שדרכם ללכת יחף אין פגם בהליכה יחף גם בשבת[25], וזה אינו שהרי אין היתר ללכת בלי מנעלים לא בשבת ולא בחול, ואין כן אין ראוי להבדיל בין שבת לחול באמצעות המנעלים[26].}

^{אבל לפי שיטתו במהדו"ת, חזר הדין דגם מנעלים תלוי במנהג המקום, וא"כ שוב יתכן להבדיל בין שבת לחול ע"י המנעלים. ואולי זהו כוונת ההוספה מכתב יד המהרי"ל בשוע"ר שם (שהוסיפו בשולי הגליון בההוצאה החדשה) וז"ל: והמ"א כתב אפילו דרכם לילך בחול יחף ילבוש בשבת מנעלים כדי שיזכור שהוא בשבת. עכ"ל. והיינו שלפי שיטת רבינו במהדו"ת יציבא מילתא דיש להיזהר בשבת שלא לצאת בלי מנעלים.}

^{* * *}

^{ע"כ כתבתי ע"ד ההלכה, ומפני חביבותא דמילתא אוסיף כאן עוד איזה הערות בענין הנ"ל.}

^{ו. הבאתי לעיל שע"פ נגלה זה שהמונע מנעלים מרגליו הוי כמנודה לשמים אינו משום פגם רוחני בהולך רגל. אבל ע"פ הסוד לכאורה יש בזה ענין רוחני, כמבואר בזהר (ח"ג רסו, א) "זכאה חולקהון דישראל כדין אשתמודען ישראל דאינון בני מלכא קדישא דהא כלהו אתרשימו מניה, אתרשימו בגופייהו ברשימא קדישא אתרשימו בלבושייהו בעטופייהו דמצוה, אתרשימו ברישייהו בבתי דתפילי בשמא דמאריהון, אתרשימו בידייהו ברצועי דקדושא אתרשימו במסאנייהו במסאנא דמצוה, אתרשימו לבר בזריעה בחצדא, אתרשימו בבתיהון במזוזה דפתחא בכלא רשימין דאינון בני מלכא עלאה זכאה חולקהון". וביאר הרלוי"צ (זהר שם ע' תנד) "וענין מה שמנעלים הם מצוה, הוא כי ההולך יחף כאלו הוא מנודה למקום, גם יש מצוה במנעלים שלא לשנות ערקתא דמסאנא כחקי הגוים". עכ"ל. הרי דמשום דהוי כמנודה לכן נחשב נעילת מנעלים לכעין מצוה, ומשמע שיש בזה ענין רוחני.}

^{והא עצמו דהוי כמנודה מבואר במגיד מישרים להבית יוסף פ' וישב, וז"ל "נעילת הסנדל רמיז למטטרון וסנדלפון דאינון שרי כנסת ישראל, ואינון נעל וסנדל וחייצי באפייהו דלא יתקרבון תמן מאינך סיטרי ברזא דאתאמר מה יפו פעמיך בנעלים, ובתשעה באב דתקיפי הני סטרי כי ראתה גוים באו מקדשה ונעלים לא חייצי באפייהו בעינן למרמז להאי ולא לנעלא לון, וביום הכפורים דהנהו סטרי מטמרי תחות תהומא לא צריכון נטירותא דנעלים ואינון מטטרון וסנדלפון, ולהכי אסיר נעילת הסנדל, ומהכא תשתמודע רזא דאמור רבנן לעולם אל ימנע אדם מנעלים מרגליו[27]". עכ"ל. וענין זה נתבאר באריכות בלקו"ת ד"ה מה יפו פעמיך, ובביאורו בסה"מ תקע"ב עמ' רסז. וראה בעשרה מאמרות להרמ"ע (אם כל חי, חלק ג סימן כב) שחנוך שכנגדו במרום מטטרון, "היה תופר מנעלים בפועל שהמונע אותם מרגליו, את פושעים נמנה במסכת פסחים מכלל המנודים לשמים, והיה חנוך באמונתו מכוין בהם לקשור העולמות התחתונים שיהיו תקונים לרגלי שכינה דכתיב בה מה יפו פעמיך בנעלים שהם חוצצין בינה ובין דומן האדמה אשר אררה ה' בסבת החטא"[28].}

^{אבל יש להשיב על כך, שאין מכאן הכרח דהא דהוי כמנודה הוא משום פגם רוחני. שהרי המגיד מישרים לא הזכיר בהדיא את הלשון "כמנודה", והביא הלשון בשינוי, ואולי שינוי הלשון הוא בדוקא דאף ד"בעינן למרמז להאי" מכל מקום אינו חמור כל כך להיחשב כמנודה מטעם זה בלחוד. (ולהעיר שלא הביא דין מנעלים כלל בשו"ע).}

^{וכן אם נדייק שפיר בדברי הרמ"ע אפשר לפרש דיש ב' ענינים: (א) מנעלים בגשמיות - והמונע אותם מרגליו הוי כמנודה – משום טעם גשמי כדלעיל בארוכה. (ב) מנעלים ברוחניות – היינו פעולת המלאכים המונעים יניקת החיצונים. וחנוך דוקא, שהוא כנגד מט"ט, היה מכוון בהכנת מנעלים הגשמיים את הכוונה הרוחנית הנ"ל.}

^{וכן הרלוי"צ לא כתב דהא דהוי כמנודה למקום הוא מצד ענין רוחני, ועי' בלקוטי לוי"צ במקור הדברים שאין שום הכרח לומר כן. ואפשר לפרש כוונתו שאחרי שקבעו חז"ל דהוי כמנודה למקום (מצד טעם גשמי), הרי ע"י נעילת המנעלים גורם לעצמו שלא יהיה כמנודה ולכן נחשב למצוה.}

^{וקצת סמך לזה הוא שבכל מאמרי הדא"ח הרבים[29] שמדברים על ענין בחי' נעל למעלה ובנפש האדם ואיך שזה בא לידי ביטוי באיסור נעילת הסנדל ביו"כ וכו' לא הוזכר הא דהוי כמנודה, ואדרבה בלקו"ת ד"ה מה יפו מופיע הלשון "לכך בשבת ויו"ט מותר בנעילת הסנד"ל שגם בחינת נעל שהוא בחינת נפש הבהמית נתעלה בשבת" – מותר דייקא. וכן לא הוזכרו שם מאמרי חז"ל בחשיבות נעילת מנעלים, מלבד במקום אחד שהוזכר כדי לבאר את המשל דמנעל, והוא באור התורה שה"ש חלק ב' עמ' תקצג, "יש מעלה במנעל דעור שהוא מגין על הרגל ובגמ' פ' מפנין דקכ"ט א' לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו". ומהא דאף שלפי כוונת האר"י יש לכוון בנעילת המנעלים לבחי' נעל למעלה וכו' (כמבואר בפע"ח שער התפילה פ"ג לענין ברכת שעשה לי כל צרכי, והובא באוה"ת שה"ש ג' עמ' תתקעז בהגהות לד"ה מה יפו תקס"ג, ושם לפני גוף המאמר הוסיף הצ"צ כותרת "ענין ברכת מלביש ערומים וברכה שעשה לי כל צרכי שעל לבישת נעלים") מ"מ מה שזרזו חז"ל לקנות מנעלים הוא בגלל חשיבותו הגשמית.}

^{ומש"כ בשו"ת משנה הלכות חלק יא סימן צד, "דמבואר בהאר"י ז"ל שאסור לישראל לילך יחף", צע"ג היכן מבואר כן.}

^{ז. ברשימות חוברת לט מבאר את הכתוב וכל הולך על כפיו גו' טמאים הם לכם: טלפים ע"ד נעל שעל הרגל, טפל לגוף. ולכן ג"כ אין מקבלין טומאה (הל' שאר א"ה פ"א ה"ז). מה יפו פעמיך בנעלים. כי צ"ל רחצתי את רגלי עצמם, ופרסא בינו ובין ענינים הארציים. ולכן ההולך יחף[30] הרי הוא כמנודה למקום (פסחים קיג, ב) וימכור קורות ביתו ויקנה מנעלים (שבת קכט, א). ורק באדמת קודש הוא להיפך, של נעליך, וגם אצ"ל חציצה והפסק. וכן במקדש העבודה ביחף דוקא, כי גם קרקע המשכן קודש, וא"ל עבודתו פסולה.}

^{ובסמוך שם מבאר למה ברש"י בד"ה על כפיו פירש "כגון כלב ודוב וחתול". דלכאורה צ"ב הרי רוב החיות כן הם, ומאי האי דנקט הני שלשה? וביאר שאצל החתול המוחין אינו כדבעי כי אינו מכיר את קונו (הוריות יג, א). משא"כ מדותיו טובים, ואלמלא ניתנה וכו' למדנו צניעות מחתול[31] (ערובין ק, ב). הכלב, הפכו, מכיר את קונו, וכלב פיקח הוא (יל"ש ישעיה רמז תפה), אלא שכולו לב הוא ברשות לבו . . ואצל הדוב, לבושו וחומרו גסים ביותר . . (ובפענוחים ביארו שג' חסרונות הנ"ל בעבודת ה' הם ג' סוגים כלליים באופן הטינוף בענינים הארציים כאשר לא נזהרים לעשות פרסא ביניהם). עכת"ד.}

^{ויש לציין שמקור אפשרי לדברי רבינו הוא מעשרה מאמרות להרמ"ע הנ"ל, ובפרט לפי הסגנון שנכתבו הדברים בשמו בזית רענן לבעל המגן אברהם (ילקוט פ' וישב) וז"ל: אפשר לומר כפי מה שכתוב בי"מ (=בי' מאמרות) דאמרינן מי שאין לו מנעלים ברגליו הוא כמנודה לשמים וצריך ללבוש מנעלים להפסיק בינו ובין האדמה אשר אררה ה'". וכן הביא הדברים במשנת חכמים למהר"ם חזיג סי' רכא, "של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא, ואמרו חכמי הרמז כי ענין לבישת המנעלים הוא כדי שלא יגע בשרו על הארץ שבחטאו של אדם נתקללה, ויהיה הפסק של עור או של עץ בין הרגל לאדמה, אמנם במקום ששכינה שורה הרי זה יצא מכלל הקללה, ושרתה עליו ברכה, אם כן לכן יכול ללכת ע"ג יחף, ולפיכך נאמר לו למשה של נעליך כי אין אתה צריך להפסק המנעל לפי שהמקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא, ונסתלקה ממנו הקללה שנאמר ארורה האדמה וגו'".[32]}

^{ולפי פירושו של כ"ק אדמו"ר יומתק דאין הכוונה דמשום הא בלבד שדורך על האדמה הוי כמנודה למקום, אלא הכוונה שאדם שאינו עושה פרסא בינו ובין ענינים הארציים הרי הוא מתרחק מהקב"ה והוי כמנודה.}

^{וביתר ביאור נתבאר בשיחת אחש"פ תשכ"ה ש"לא די בכך שבענינים הארציים, עניני מסחר וכיו"ב, יעסוק רק זמן מועט, כפי המוכרח לפרנסתו בלבד . . הדרישה היא שגם בעת המסחר גופא יהיה מנותק מענינים ארציים. ובדוגמת הנעל שהוא לבוש של העקב שברגל . . שאפילו העקב שהוא בסמיכות לארץ, הרי הוא מנותק מן הארץ. ועד"ז בעבודה, שאפילו בזמן שהאדם עוסק בענינים הארציים – הרי זה בלא לב ולב, כי אם מצד ההכרח בלבד"[33].}

^{ויש לציין שענין זה נתבאר בהגהות הצ"צ לד"ה מה יפו פעמיך תקס"ג ע' תו, ושם "וברכת הנעלים שהוא לבושי הרגל כשנשפל בעסק לדבר דברים המותרים לצורך פרנסתו כו' שאזי צריך להיות בבחינת נעל כו' ויופי פעמייך בנעלים ע"ד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ שגם בעניני ארץ ומו"מ לא יהי' בחי' נפרד ח"ו".}

^{ח. בטור יו"ד סי' ת הביא בשם הרא"ש (מו"ק פ"ג סי' כח) לענין אבילות בשבת "והאידנא שאין רגיל לילך יחף הוי נעילת הסנדל חובה ותלמוד תורה יראה דהוי דברים שבצינעא". דאף דאיתא בגמ' מו"ק כד, א דמכיון "דלאו כולי עלמא עבידי דסיימי מסאנייהו" אין לאבל לנעול מנעלים בשבת, מ"מ עכשיו נשתנה המנהג, וא"כ חייב לנעול מנעלים דאל"כ הוי אבילות בפרהסיא, וכן הוא ברבינו ירוחם נתיב כח ח"ג, וכן פסק הרמב"ם הל' אבל פ"י ה"א עיי"ש בכסף משנה ובב"י שם. הרי שנשתנה המנהג אחרי ימות האמוראים.}

^{ויש להמתיק הדברים ע"פ מש"כ באוה"ת שה"ש ג' עמ' תתקפה, וז"ל: "ובזה יובן ההפרש והחילוק בין דורות הראשונים שהיו נביאים והתגלות אלקות ואח"כ תנאים ואמוראים שהשתמשו בבת קול כו', משא"כ בדורותינו אלה עקבות משיחא אין עוד נביא ולא אתנו יודע עד מה והסתר אלקות והטעם כנ"ל כי . . התנאים אמוראים נק' ראשי אלפי ישראל שנשמתם הי' מעולם הבריאה ומקבלים מבחי' מחשבה עילאה שמאיר בעולם הבריאה ולכן היה התגלות אלוקות וכנ"ל שלבוש המחשבה אין מסתיר כל כך משא"כ דורותינו אלה הנשמות נמוכות ונק' עקבות משיחא שמקבלים מבחי' רגל ועולם העשיה וע"י לבוש עולם העשי' שהוא בחי' מנעל ועור המסתיר לגמרי".}

^{ומבואר באוה"ת ויקרא א' עמ' רלח בענין דרך ארץ קדמה לתורה, ש"הגם שאין ציווי על זה אבל הענין הוא שזהו רצון ה' ממש רק שנתלבש בדרכי וטבע הנהגת בני אדם וכמו שנתלבש הצניעות אפילו בחתול שאין בו שייכות מצוה ועבירה בשביל שילמדו ממנו בני אדם הצניעות, כמ"כ ענין פרקי דרך ארץ, הוא מה שנתלבש בטבע וסדר הנהגת בני אדם, וא"כ אף שאין מצווים ע"ז בפירוש הוא רצון ה' כמו שאלמלא ניתנה תורה למדנו צניעות", עכ"ל. ועפ"ז ביאר ענין מנהג ישראל תורה.}

^{[והוא דלא כדברי הגר"ח מבריסק[34] ד"אפילו דאיתא אילמלא נתנה תורה היינו למדין צניעות מחתול וגזל מנמלה כ"ז רק לפני מתן תורה אבל משנתנה תורה אין לנו שיור רק התורה הזאת ואין ללמוד דבר מבעלי חיים בפרט טמאים ומאוסים כאלה".]}

^{ועפ"ז י"ל בדרך אפשר שהטעם שכיום "טבע וסדר הנהגת בני אדם" הוא שאין ללכת יחף, משתלשל מכך שכיום מקבלים מבחי' מנעל, עיי"ש היטב באוה"ת שה"ש, ודו"ק[35]. וכן הרווחנו ביאור עמוק לכך שדיני הצניעות משתנה לפי מה שנהוג לכסות באותו המקום, כי הוא בחי' דרך ארץ וכנ"ל[36].}

^{ט. הבאנו לעיל שו"ע סי' שא סעיף טז כתב הרמ"א "ולא ילך אדם יחף בשבת במקום שאין דרך לילך יחף", ובמג"א, כתב "אפילו דרכם לילך בחול יחף ילבוש בשבת מנעלים כדי שיזכור שהוא שבת", אך רבינו הזקן השמיט פרט זה בשולחנו, עי' במש"כ לעיל.}

^{ויש להמתיק הדברים ע"פ חסידות, דבשבת פחות שייכים הטעמים לנעילת מנעלים, ולכן אינם ראויים כל כך להיות הסימן שעל ידה יזכור שהוא שבת. וענין זה מבואר בדרך מצותיך מצות מילה ז, ב "שלכן אומרים רצה והחליצנו על שם חלוץ הנעל דמט"ט וסנדל הנ"ל השולטים בחול וכמ"ש בפע"ח ובמ"ח ועיין מה שכתב הרמ"ז פרשת חוקת בביאור מאמר הזהר על פסוק שלף איש נעלו" עכ"ל. וברמ"ז שם, "כוונת רצה והחליצנו שנתפלל שלא יתנהג העולם בשבת ע"י מט"ט כמו שהוא בחול, רק יהיה חלוץ הנעל . . דמט"ט וסנדלפו"ן הם בחינת מנעל וסנדל, פי' זו"ן דיצירה . . אבל בשבת חולצת ועוזבת המנעל והסנדל ועולה לבריאה ובטלה זיקתה", הרי שהטעם העיקרי שכתב במגיד מישרים לחשיבות המנעלים אינו שייך בשבת לכאורה[37].}

^{וכוונת נעילת מנעלים בשבת ויו"ט הוא מטעם אחר ונתבאר בלקו"ת ד"ה מה יפו אות ג', מאמרי אדמו"ר האמצעי חי"ג (דברים ג') עמ' א'קכ[38], וראה אוה"ת שה"ש ג' עמ' תתקצב ובערכי הכינויים אות יוד, ואכמ"ל.}