סעיף ה - 898
הנחת תפילין לאחר תפילת ערבית
הרב דוד י. אופנר
לוד, אה"ק
בשוע"ר סי' ל ס"ה כתב: "מי ששכח ולא הניח תפילין כל היום ונזכר אחר שהתפלל תפלת ערבית מבעוד יום יש מי שאומר שאסור לו להניחן אז לפי שכבר עשאו לזמן זה לילה (וזמן שכיבה בקריאת שמע ותפלה של ערבית) ואם יניח בו תפילין יחזור ויעשהו יום והרי הן ב' קולות שסותרות זו את ז,ו אבל אם הוא לא התפלל עדיין אפילו הציבור התפללו אין בכך כלום כיון שהוא אין עושה ב' קולות שסותרין זו את זו. ויש מי שחולק על זה, וטוב לחוש לסברא האחרונה" ע"כ. ובפשטות מ"ש "יש מי שחולק ע"ז וטוב לחוש לסברא האחרונה", מובן דאם הציבור התפללו ערבית מבעו"י לא יניח תפילין, אפי' אם הוא עדיין לא התפלל.
והנה בהוצאה החדשה דשוע"ר ציינו לכמה מקומות שדנו בדברי רבנו אלו, ושניים מהם ראיתי, ה"תהילה לדוד" ס"ק ג', וגליון תשסח (ע' 69), והם מפרשים שכוונת רבנו היא הש"ך ביו"ד סי' קצו סק"ד, ולהמבואר שם גם אם הוא התפלל ערבית מבעו"י יש לו להניח תפילין (ודלא כפי שהבין ב"נתיב החיים" (סי' תו"א ע' 602) ד"טוב לחוש" קאי להחולק על המתיר להתפלל לאחר שהצבור התפללו כבר).
אלא שבנוסף לכך – וכפי שכותב גם התל"ד– שזה דחוק בלשון שוע"ר, הרי במ"מ שבשוה"ג כותב: "עיין בי"ד סי' קצ"ו וכן משמע מלשון הש"ך שם סק"ג"1היינו שאין הכוונה לסק"ד ששם מבאר הש"ך הדעה האחרת, אלא לסק"ג ששם מפרש בדעת האוסרים אפי' אם רק הציבור התפללו ערבית.
אלא שלפ"ז צ"ע איך פוסק רבנו שאחר שהתפללו הציבור ערבית מבעו"י ה"ז לילה גם עבור היחיד ואסור לו להניח תפילין, והרי בסי' רסג סכ"ג–ד כתב:"מי ששהה להתפלל מנחה בערב שבת עד שקבלו הקהל שבת דהיינו שאמרו ברכו לא יתפלל מנחה באותה בית הכנסת בשעה שהקהל מתפללין ערבית שמאחר שהקהל קדשו היום אין לו לעשותו חול אצלם אלא ילך חוץ לבית הכנסת ויתפלל שם מנחה של חול והוא שלא ענה עמהם אחר ברכו . . ואם בא לבית הכנסת סמוך לברכו יתחיל להתפלל מנחה של חול ואע"פ שמיד בעודו מתפלל מנחה יאמרו הצבור ברכו ויקבלו שבת אין לו לחוש במה שהוא מתפלל אצלם תפלה של חול כיון שהתחיל בהיתר ואע"פ שכל דבר שצריך להתחיל בהיתר צריך להקדים כל כך בענין שיוכל לגמור קודם שתגיע שעת האיסור אבל אם ידוע שימשוך תוך שעת האיסור הרי זה כמתחיל באיסור כמו שנתבאר בסימן רל"ה מכל מקום כאן אין להקפיד כל כך לפי שאיסור זה שלא להתפלל תפלה של חול אצל צבור המתפללים של שבת אינו אלא חומרא בעלמא". היינו שרק לגבי שבת יש חומרה שלא יתפלל מנחה בבהכ"נ שהתחילו להתפלל ערבית מבעו"י, אבל בחול מותר. וגם בערב שבת יכול להתפלל מנחה מחוץ לבהכ"נ, ואם במנחה הדין כן עאכו"כ שיהיה מותר וחייב להניח אז תפילין.
וי"ל: ובהקדים דאינו מובן כיצד כותב אדה"ז בעניין עיקרי כ"כ של ביטול מ"ע מדאורייתא בלשון ד"טוב לחוש" ולא לקיימה, ובפרט דמשמע דמעיקר הדין הוא חייב להניח תפילין, אלא ש"טוב לחוש" ולא להניחם.
אלא וודאי אין הכוונה שלא יניח אז תפילין, אלא אדרבא מכיוון שזוהי מ"ע מדאורייתא ו"משמע" שישנה דעה (אפי' שאין פוסקים כמותה למעשה (ביו"ד שם ו)כדמוכח גם מסי' רסג) שכשהצבור התפללו ערבית מבעו"י נחשב זה לזמן לילה גם ליחיד, לכן "טוב לחוש" לדעה זו, וכשנזכר שלא הניח תפילין ורואה שהצבור מתכונן לתפילת ערבית מבעו"י, אל לו להמתין עוד (אפי' שיש עדיין זמן עד סוף זמן תפילין), אלא יזדרז להניחם קודם (שמתחילים) תפילתם, ע"ד שמחמירים בתפילת מנחה בע"ש (כנ"ל מסי' רסג) להתפללה קודם שמתחיל הצבור ערבית.
ובאם כבר אכן התפלל הצבור ערבית, הרי אף שלא חש לדעה זו מ"מ יניח אז תפילין וכפי שהוא מחויב מעיקר הדין. וע"ד פסק הרמ"א ביו"ד שם, שלאחר שהביא ב' הדעות הנ"ל כתב: "ונוהגין לכתחילה ליזהר ובדיעבד אין לחוש".
ובאמת אף אם הוא עצמו התפלל ערבית מבעו"י, ונזכר שלא הניח תפילין. קשה לפסוק שלא יניח תפילין. שהרי אדה"ז מביא זאת רק בשם "יש מי שאומר", ו(כנ"ל)לדעת הש"ך (משמע ביו"ד שם) יש לו להניח תפילין. וזה קצת דומה למי שהבדיל לפני צאת השבת שגם לאחר ההבדלה אסור לחלל השבת, כמ"ש בסי' רצג ס"ב–ג: "מי שהוא אנוס שאי אפשר לו להבדיל על הכוס בלילה כגון שצריך לילך לדבר מצוה והולך מביתו מבעוד יום . . יכול להתפלל ערבית ולהבדיל על הכוס בביתו מבעוד יום . . ובעשיית מלאכה אסור עד צאת הכוכבים רצופים אע"פ שהבדיל . . ואינו צריך לחזור ולהבדיל אף אם יזדמן לו כוס בדרך ואם הוא רוצה יכול להתפלל תפלת י"ח בלבדה מבעוד יום בלא קריאת שמע וברכותיה וכשתחשך לו בדרך יקרא קריאת שמע בברכותיה ואף שאינו סומך גאולה לתפלה אין לחוש הואיל ומתכוין לדבר מצוה. . יש אומרים שאף שחכמים התירו לאדם לעשות כן טוב לאדם ליזהר שלא יעשה כן מפני שהוא דבר התמוה לרבים ", ע"כ. ועד"ז בעניננו כיון שהוא מחויב ועומד מהר סיני להניח תפילין, אין בכך שמקבל עליו לילה לפוטרו מחיוב זה (אלא שאינו דומה לגמרי שהרי כשהבדיל אין הוא מחויב במעשה המוכיח שעדיין שבת אצלו (ע"ד אמירת "רצה"), אלא שצריך להימנע מחלול שבת, ואילו בנדו"ד הוא צריך לעשות מעשה של הנחת תפילין)2.
ושוב בדקתי בכו"כ מקומות בשוע"ר שכתב הלשון "יש מי שאומר", ובד"כ לכל היותר חושש רבנו לדעתם, אבל אין הם עיקר הדין (כדלקמן), וכן י"ל במי ששכח להניח תפילין ונזכר אחר שהתפלל ערבית שאין זה עיקר הדין שלא יניח אז תפילין, אלא שבשל דעה זו יש מאוד להיזהר, ולא לבוא לידי מצב כזה.
דוגמאות להנ"ל:
א)סי' לב סע"ו "יש מי שאומר שחוטין הנעשין מן הקלף הן כגידים עצמן וכשרים לתפור בהן ספר תורה ותפילין ויש לסמוך על דבריו במקום שאין גידים מצוים לתפור בחוטין אלו עד שיזדמנו להם גידים שלא להתבטל ממצות תפילין". ע"כ.
ב)סי' מז ס"ג: "יש מי שאומר שהכותב בדברי תורה אע"פ שאינו קורא צריך לברך והוא שכותב ספרים לעצמו דרך לימודו ומבין מה שהוא כותב . . ולענין מעשה אין לסמוך על דבריו לברך על כתיבה לבדה בשום ענין שהרי אינו רק מהרהר בדברי תורה אלא ראוי לכל כותב בדברי תורה שיוציא מפיו קצת תיבות להנצל מברכה לבטלה אם אינו אומר פסוקי ברכת כהנים או שאר דבר מן התורה אחר הברכה כמו שנוהגין". ע"כ.
ולהעיר מסי' רמד קו"א ו דכתב: "..הש"ע הביא סברת הרמב"ם בסתם וסברת הראב"ד בלשון יש מי שאומר מכלל דס"ל דהעיקר כהרמב"ם וכו'".
ובצ"צ יו"ד בהערות לסי' שמה כתב: "עוד כי יש מי שאומר אינו הלכה כ"א הערה" וכו'3. [ולשון שוע"ר כאן "יש מי שאומר" הוא כלשון המחבר].
ולפ"ז לכאורה פשוט שגם אם התפלל ערבית מבעו"י יש לו להניח תפילין. וכ"ש שאין לפרש מ"ש "טוב לחוש" כשרק הקהל התפלל ערבית שהוא לא יניח תפילין.
1) מצורת האותיות שבמהדורה החדשה דשוע"ר מובן דהציון לס"ק ג אינו מאדה"ז, אבל עדיין מלשון רבנו משמע שלזה כוונתו, כבפנים. וכן מסתבר ממ"ש: "וכן משמע מלשון ש"ך".
דרך אגב: בעיוני בנושא זה במהדורה החדשה של הפסקי-דינים להצ"צ, יו"ד סי' קצו ס"ג בסופו, ראיתי כתוב "ואפי' אם היא ג"כ לא התפללה ערבית" וכו', והוא טה"ד וצ"ל: "ג"כ התפללה", ובהוצאה ישנה הוא לנכון.
2) ולהעיר גם מספר השיחות ה'תשד עמ' 40 שהקביעות של שמחת-תורה באותה שנה היה ביום ועש"ק ונמשכה סעודת יו"ט עד אחר השקיעה (ופרסו מפה וקדשו), והתעוררה שאלה אם להקדים בבהמ"ז "יעלה ויבא" ל"רצה", כדי שלא יהי' ב' קולות הסותרים זא"ז, והורה כ"ק אדמו"ר הריי"ץ לומר כפי שכתוב בסידור –קודם רצה ואח"כ יעו"י- והמלאכים יבררו מה שצריך קודם.
ורואים שלמעשה לא התחשב בסתירה (אע"פ שלפי הדין לכאור' א"א לברך באופן הנ"ל) [ובאמת גם עם הקביעות הייתה הפוכה דהיינו שממשיכים מסעודת שבת לסעודת יו"ט, גם יהיה סתירה בבהמ"ז, שהרי כשפורס מפה ומקדש מראה שקיבל עליו יו"ט, וזה בסתירה ל"רצה" שאומר אח"כ בבהמ"ז].
3) ודלא ככף החיים כאן ובסי"ד סכ"ד דכתב :"הא דכתב מרן ז"ל יש מי שאומר לא מפני שיש חולקים בזה, אלא כי כן דרכו כשמוצא סברא יחידית כותבה בשם יש מי שאומר וכו'". ובסי"ד שם הוסיף:" וכמ"ש הש"ך בח"מ סמ"ב סק"כ וכו'". אך המעיין שם בש"ך יראה א. דמיירי בדברי הרמ"א [אלא ייתכן שס"ל שהעיקר הוא פי' הלשון "יש מי שאומר" ולא משנה מי מהפוסקים כתבו]. ב. הלשון שם הוא "י"א" ולא "יש מי שאומר" (שהוא לשון יותר מסתייג מי"א).