סעיף א - 795

בדין השכמה בבוקר בעלות השחר בשוע"ר

הרב נחום גרינוואלד

ניו דזערסי

השכמה עבור תפילה

כותב רבינו בשולחנו במהדו"ב ס"א ס"א: וכן צריך כל אדם בבקר להתגבר על יצרו כארי לקום משנתו קודם אור הבוקר לעבודת בוראו כדי שיהא הוא מעורר השחר כמ"ש אעירה השחר אני מעורר השחר ואין השחר מעיר אותי וזו מדה בינונית.

ותמוה שרבינו השמיט עבור ה"מדה בינונית" מש"כ במהדו"ק ס"א ס"ד בשם הטור והרמ"א ש"אם אינו יכול להשכים קודם אור הבוקר מכל מקום לא יאחר זמן התפילה שהציבור מתפללין". וצ"ב בטעמה של השמטה זו?

ועוד יש לעיין בסידור ההלכות שבמהדו"ב, שכן פותח בדין השכמה קודם אור הבוקר, ומיד בסעיף שלאחרי זה מביא על מעלת קימת חצות ליראי שמים ומאריך שם על הדינים המסתעפים מקימת חצות מה יש לקונן ומה יש ללמוד, ואילו בדין השכמת אור הבוקר אינו מבאר כלל מה עליו לעשות בהשכמה זו בניגוד למהדו"ק שמבאר בהמשך הסעיף מה יש לעשות בהשכמה זו, ותמוה פשר הדבר?

והנראה בזה, דהנה באמת המעיין בהלכה זו כפי שבאה במהדו"ק יראה ששונה דין השכמת הבוקר בין שתי המהדורות. במהדורה קמא דין השכמת הבוקר קודם אור הבוקר, או מאוחר יותר, הוא דין בתפילה, שלכן מביא כבר בסעיף ד שאם מי שקם מאוחר חייב לקום לפחות עבור התפילה.

ומבוסס הדבר על דברי הרמ"א בסעיף א שמיד בסעיף ראשון בדין השכמת הבוקר קודם השחר הוסיף: "ועל כל פנים לא יאחר זמן התפילה שהציבור מתפללים", שמשמע מכך בעליל, שחובת התפילה היא היא שמחייבת האדם לקום עבורה בזמן הראוי לה, ומכיון שחובת התפילה והק"ש הרי מעיקר הדין מתחילה בעלות השחר (כי מצות ק"ש כוותיקין הוא מעט קודם נץ החמה כמבואר בסנ"ח ס"א) ועם אמירת התמיד (שאמירתו היא רק ביום), הרי התחלת התפילה בעלות השחר. ולכן יש להשכים בעבור התפילה בעלות השחר. ועל כך מוסיף אפוא הרמ"א, שאם איחרו את עלות השחר עכ"פ יקום עבור תפילת הציבור.

ובנוסף לזה יש גם גדר השכמה, - "קודם אור הבוקר להתחנן לפני בוראו ... בשעות שמשתנות המשמרות" המבואר בסעיף ח' (מהדו"ק), והוא גם דין השכמת הבוקר עבור תפילה המבואר בסימן זה שבמהדו"ק.

ברם דין השכמת הבוקר שבמהדו"ב הוא דין כללי בעצם הנהגת ועבודת האדם, שאין לו לישון אחר אור הבוקר, אלא חייב להיות מוכן לעבודת ה' מאותו זמן ואילך ואין זה קימה עבור עבודה מיוחדת לתפילה.

וי"ל שיסודו של דין זה הוא האיסור שאין לישון ביום יותר משינת הסוס, שנפסק כך בטור בסי' רלא שמביא: "גרסינן בסוכה א"ר אסור לישן ביום יותר משינת הסוס וכמה היא שינת הסוס שתין נשמין אביי הוה נאים כדמעייל מבי כובא לפומבדיתא קרי עליה רב יוסף עד מתי עצל תשכב". הרי שכל שינה ביום יותר משיתין נשמין שנחשב כשינת ארעי, הוי בגדר עצלות שהוא היפוך עבדות ה'.

בין השכמה לחצות להשכמה בעלות

והנה לפי זה מובן שקיים הבדל גדול בין סעיף א שמבאר דין קימה למדה בינונית קודם עלות השחר, לבין סעיף ב על החובה לקום בחצות. לפי המהדו"ב חובת קימה בעצמותה היא אך ורק החובה לקום קודם אור הבוקר, ואילו בחצות הלילה אין בעצם שום דין השכמה, ורק למטרה מסויימת של תיקון חצות יש חוב לקום.

כלומר, שדין קימה בחצות הוא דין המסתעף מעצם חובת קינה ולימוד שבחצות, ואם בזמן מן הזמנים לא יהיה דין קינה בחצות אין שום חובה כלל לקום בחצות, כמו למשל אם קם אחרי אשמורה השלישית שכבר איחר את הזמן של חצות, הרי כבר אין ענין לקום אז מטעם קימת חצות; ברם בדין השכמה קודם אור הבוקר הרי אין זה קשור כלל לשום עבודה מיוחדת, אלא שעצם ענין של עבודת ה' מחייב אותו לקום קודם אור הבוקר בלי שום עבודה מיוחדת, ולכן אכן אין רבינו מבאר שום עבודה מיוחדת בזמן ההוא.

ולפי"ז מבואר מדוע בסעיף א שתק רבינו לבאר למה ובשל מה יש לקום, ואילו מיד בסעיף ב האריך בפרוטרוט לדון על סדר תיקון חצות ומעלת קימת חצות, כי כאמור רק בשל מעלתה המיוחדת של תיקון חצות יש ענין לקום בשעה זו. (משא"כ במהדו"ק מלכתחילה כל דיני קימה הם רק למטרות מסויימות בלבד, ואין דין קימה בעצם)

ומעתה יתברר ביתר שאת מה שביארנו גם בהבדל בין שתי המהדורות, שבדין השכמה הבוקר שבמהדו"ב דין ההשכמה אינו תלוי בשום עבודה מיוחדת, אלא עצם חובת ההשכמה, משא"כ במהדו"ק שענין ההשכמה הוא עבור התפילה.

לפי זה נראה לומר שההבדל להלכה בין שתי המהדורות הוא בדין השכמה בשבת בבוקר, שלפי המהדו"ק הרי מכיון שבשבת (לכאורה) לא נוהגים להתפלל על החורבן בחילוף אשמורת אין שום דין השכמה קודם אור הבוקר, אלא מלכתחילה יש חובה רק לקום רק לזמן תפילת ציבור, אולם לפי המהדו"ב דין השכמה קודם אור הבוקר אינו תלוי בתפילה כלל, ולכן אין בכך שום הבדל בין ימות החול ושבת. [אולם לפי המהדו"ב אלו שקמים בחצות קמים גם בשבת לתיקון לאה וללמוד תורה, ששייך גם בשבתות ובימים, כמבואר בשערי ציון ובסידור רבינו בסדר תיקון חצות. וראה בסעיף הבא מה שנבאר בגדר תיקון חצות].

מקור לדין מיוחד של השכמה

ונראה שדבר זה למד רבינו מדברי הטור (שכל סגנון סעיף זה במהדו"ב הוא עפ"י דברי הטור ולא כפירוש הרמ"א), דיעויין בלשון הטור שכותב: "לכן צריך האדם להתגבר כארי בבקר לעבודת בוראו ואף אם ישיאנו יצרו ... איך תעמוד ממטתך ועדיין לא שבעת משנתך התגבר עליו לקום, שתהא אתה מעורר השחר ולא יהא הוא מעירך". ואח"כ מוסיף עוד ענין: "וכ"ש אם ישכים קודם אור הבוקר לקום ולהתחנן לפני בוראו מה יופיו ומה טובו...". ומכך למד רבינו שבקימה קודם אור הבוקר קיימים שני עניינים: א) עצם ההשכמה כחלק מעבודת ה' להעיר השחר. ב) קימה בכדי להתחנן בחילוף אשמורת קודם אור הבוקר. והן הן דבר אדה"ז שיש דין קימה בעצם.

ובמיוחד בולט הדבר בדברי הטור שמסיים סימן רמא (ח"א שבטור או"ח) הבא בהמשך לסימנים הדנים ב"סדר הלילה" ש"וקודם שיאיר הבוקר ימהר לקום בזריזות לעבודת הבורא יתעלה ולא יהא הבוקר מעירו אלא יעירו הוא וכו כדלעיל (סימן א)". הרי שדין השכמת הבוקר אינו תלוי כלל בעבודת ה' אלא עצם השתעבדות לעבודת מחייב שהאדם יתעורר כשבוקר אור.

מכיון שכך יובן היטב את השאלה הראשונה ששאלנו, מדוע השמיט רבינו הדין שבאם אינו יכול - יקום לפחות לתפילת הציבור - שהביאו במהדו"ק? שכן כאמור תינח במהדו"ק שכל דין השכמה בה הוא רק דין בעבודת התפילה, מובן שעיקר ההשכמה היא עבור התפילה, ולכן אם במקרה איחר התפילה עבור חורבן הבית של קודם אור הבוקר, הרי עדיין עיקר דין השכמה הוא בשביל התפילה, שזהו מועד תפילת הציבור. ברם במהדו"ב שאין דין השכמה קשור כלל בתפילה, אין רבינו מזכיר כלל דין זה לקום עבור תפילת הציבור דוקא, אלא כל אימת שהתעורר בבוקר אפילו הרבה לפני תפילת הציבור, חייב לקום מיד. ולכן לא הביא רבינו כאן דין זה כלל ועיקר.