סעיף ב-ג - 798

לימוד תורה בלילה כגילוי שכינה לפי רבינו הזקן

הרב נחום גרינוואלד

ניו דעזרסי

בין חצות לאשמורות

כותב רביה"ז בסימן א' ס"ב מהדו"ב: "אבל ראוי לכל ירא שמים וכל החיל אשר נגע בלבו לקום בחצות הלילה ולקונן מעט במזמור על נהרות בבל וכיוצא בו (כמו שנדפס בסידורים) על חורבן בית המקדש וגלות השכינה כמ"ש קומי רוני בלילה לראש אשמורת וכמו שהקדוש ברוך הוא מקונן בעת ההיא ואומר אוי לי שהחרבתי את ביתי כו' וטוב מעט בכוונה מהרבות שלא בכוונה. ואח"כ לעסוק בתורה שבעל פה עד אור היום".

ס"ג: "ונודע כבר מה שהפליגו במעלה זו בספר הזוהר וכן אמרו בגמרא שחצות לילה הוא עת רצון וכמ"ש ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור וגו', וגם אמרו כל העוסק בתורה בלילה שכינה כנגדו שנאמר קומי רוני בלילה לראש אשמורת שפכי כמים נוכח ה', כלומר שכינה שרויה אצלך וראש אשמורת הוא חצות הלילה (ואם אינו יכול לקום בחצות יקום בראש האשמורה השלישית) וכל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד משוך עליו ביום שנאמר יומם יצוה עליו חסדו ובלילה שירה עמי וזה הנקרא עבד ה' כמ"ש כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות".

השינוי בין המהדו"ב להמהדו"ק בולט לעין בהלכה זו. במהדו"ק אין רבינו מדבר ומזכיר כלל את הקימה בחצות ואמירת "תיקון חצות", המבוארת בזהר ובספרי המוסר והקבלה שהולכים בעקבות הזהר, כמו הראשית חכמה והאריז"ל. ורק מזכיר ההשכמה באשמורת הבוקר; לעומת זאת, במהדו"ב מאריך רבינו 'לשבץ' את דין קימה ו'תיקון חצות' - בחצות. לאמיתו של דבר, ענין זה אין צריך כלל לפנים, שהרי כפי שנקבע בעליל בכ"מ, הרי במהלך המהדו"ב קבע רבינו בשולחנו הלכות רבות שיסודן בספרי הקבלה, כהלכה פסוקה. וממילא אף הלכה זו נקבעה.

אך מלבד עצם הבאת הלכות תיקון בחצות הלילה, יש להבחין בעוד חילוק יסודי בעצם הגדרת ההלכה שקיימת בין המהדו"ב והמהדו"ק. גם במהדו"ק מובאת ההלכה של תפילה בעד חורבן בית המקדש באשמורת הבוקר; אך יש הבדל גדול בין המהדורות בגדר וקיום הלכה זו, במהדו"ק הלכה זו היא כפשטות ההלכה בטור, מיוסד על דברי אביו הרא"ש בתחילת ברכות, שמדובר בתפלהבעת רצון שהיא קודם אור הבוקר באופן "שיהא מיצר ודואג באותה שעה, ולשפוךתחנונים על חורבן בית המקדש".

ברם במהדו"ב, רבינו הזקן שינה את ההלכה מיסודו וכתב: "לקום בחצות הלילה ולקונן מעט במזמור על נהרות בבל וכיוצא בו (כמו שנדפס בסידורים) על חורבן בית המקדש וגלות השכינה, כמו שכתוב: קומי רוני בלילה לראש אשמורת וגו', וכמו שהקדוש ברוך הוא מקונן בעת ההיא, ואומר: או לי שהחרבתי את ביתי כו'". כלומר, שבמקום תפילה בעד החורבן, שמבואר במהדו"ק, יש כאן הלכה חדשה על קינה והתאבלות על החורבן.

וצ"ע, מהו גדר ויסוד הדברים?

שאלות ותמיהות בלשון ובמשמעות ההלכה

מלבד זאת יש להבין עוד נקודות תמוהות בהלכה זו:

א) רבינו מביא הגירסא בגמרא (ברכות ג, א) ש"הקדוש ברוך הוא מקונן ... ואומר אוי לי שהחרבתי את ביתי כו'". גירסא זו מצויה ב'כל בו' וב'שבלי לקט' וכן בספרי דבי רש"י וכן בספרים אחרים, אך הגירסא שבש"ס לפנינו היא "יושב הקב"ה ושואג כארי ואומר אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי וגליתים לבין אומות העולם", וגירסא זו מובאת ברא"ש על הסוגיא, והרי הרא"ש הוא מקורו של הלכה זו, וצ"ע אפוא, מדוע בחר רבינו גירסא לא נפוצה כזו?

ב) בסעיף ג' מאריך רבינו לבאר עד כמה שהפליגו במעלה זו בספר הזהר. ומביא באופן יוצא מן הכלל אריכות גדולה על לימוד התורה בעת החצות ששכינה כנגדו, וצ"ע מאי משמיענו בזה?

ג) ועוד הרי בסעיף ב' מדבר על תיקון חצות בקינה בעת חצות הלילה, ואילו בסעיף ג' מביא על מעלת לימוד התורה בעת חצות, ומהו הקשר ביניהם?

ד) עוד יש לעיין, בסעיף ג' מביא שכך כבר מבואר בגמרא יבמות, שחצות עת רצון היא, ולכאורה מדוע הכניס רבינו מראה מקום יסודי זה רק בסעיף ג', שמדבר שם מלימוד התורה; ולא בעיקר ההלכה - בסעיף ב' המדבר מעצם תיקון חצות?

ה) בנוסף לכך יש לציין להשינוי שבין הפסוק "קומי רוני בלילה לראש אשמורת" כמו שהוא מביאו כאן, לעומת הפסוק כפי שהוא נדרש בהל' תלמוד תורה (פ"ד ה"ח). בהלכה שלפנינו מביא הדרש מסוף מסכת תמיד, ששכינה שרויה כנגדו; ואילו בהל' ת"ת מביא בשם המדרש (ויק"ר פי"ט, ה ומקבילות) את הדרש "אין רינה של תורה אלא בלילה שנאמר קומי רוני בלילה". וצריך להבין משמעות השינוי.

ו) זאת ועוד תמוה; רבינו מביא בהלכה ג' את הפסוק "קומי רוני בלילה לראש אשמורת שפכי כמים לבך נוכח פני ה'", כלומר שכינה שרויה אצלך". ומפרש רבינו מדיליה: "וראש אשמורת הוא חצות הלילה". ותמוה אפוא, הלא רבינו כבר הביא פסוק זה (המובא ברא"ש) לענין חיוב קינה בהלכה ב' "כמ"ש קומי רוני בלילה לראש אשמורת וגו'", ונשאלת השאלה מדוע לא פירט שם רבינו ש"ראש אשמורת" הוא חצות הלילה וחיכה עד הלכה ג'?

ז) ובמיוחד תמוהה ראייתו השלישית מ"כל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד משוך עליו שנאמר יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמו", דלכאורה איך זה קשור בכלל לעת רצון של חצות, הלא רבינו מביא הלכה זו ומימרה זו ממש בהל' ת"ת (שם) על חובת לימוד התורה בלילה סתם?

ח) ועוד יש להבין הגדרת רבינו (מהזהר): "וזה נקרא עבד ה' כמ"ש כל עבדי ה' העומדים בלילות" מה מתכוון רבינו בתואר זה, ומדוע לא הביא רבינו גדר זה בהל' ת"ת שם כשמדבר על לימוד התורה בלילה?

הבדל בין תפילה להשתתפות בצער השכינה כבי'

ונראה בזה. דהנה בפשטות החילוק, שהצבענו עליו בתחילת דברינו שקיים בין המהדורה קמא למהדורה בתרא, הם בעצם שני קיומים שונים נפרדים בעצם מהותם. לפי המהדורה קמא - מיוסד על הראשונים, הרא"ש, ומקורו מרב האי גאון כמבואר באשכול - הרי יש כאן קיום של עבודת תפילה על החורבן, בדומה לגדר של תפילה עבור בנין המקדש ומלכות בית דוד בתפילה י"ח ובעוד הזדמניות, שהיא תפילה ובקשה מאת הקב"ה עבור צרכינו כאומה, שכולל בין השאר בנין המקדש ומלכות בית דוד. מאידך במהדורה בתרא, הרי זה קיום של קינה והרגשת הצער של החורבן, כדוגמת קינתנו בתשעה באב, שאז אנחנו מתאבלים על העדר המקדש ולא בגדר קיום של תפילה אנו עושים זאת, אלא מדיני אבילות - להרגיש ולחוש את האבידה הגדולה.

יתר על כן נראה לומר. נראה שבתיקון חצות שהוא בעת רצון מיוחדת, האדם משתתף כביכול בשכינה. כמבואר בלשונו של רבינו שראוי לכל ירא שמים: "לקום ולקונן ... כמו שהקדוש ברוך הוא מקונן העת ההיא". דהיינו האדם משתתף בצער השכינה שמקוננת אז והוא עושה כמו השכינה ממש, וזהו הגדר של ה"עת רצון" שבחצות דוקא, שבעת ההיא מסוגל האדם להתייחד ולהתאחד עם השכינה. ולהיות כמוה כבי'. אולם במהדורא קמא כל הגדר של ה'עת רצון' הוא להתפלל באותה שעה ש"התפילה שיתפלל באותה שעה על החורבן והגלות רצויה וקרובה להתקבל". דהיינו שהוא זמן שהתפילה מתקבלת בו - רעיון שרבינו אינו מביא כלל במהדו"ב.

לפי זה מובן היטב הבדלי הגירסא בין שתי המהדורות. במהדו"ב נוקט רבינו שהקב"ה אומר "אוי לי שהחרבתי את ביתי", כי כאמור במהדו"ב גדר הקינה שהאדם משתתף בצער השכינה, שהשכינה כביכול מקוננת על העובדה שהיא החריבה את ביתה, והאדם המתדמה לשכינה אף משתתף עמה לקונן על כך. ברם במהדו"ק הקב"ה מיצר וזוכר את החורבן כמאורע שעשו בני ישראל בעצמם, כמבואר בלשון רבינו שם "זוכר לחורבן בית המקדש" שאירעו לבנ"י ועל ידם. וברא"ש (מקור רבינו שם) אף מביא על כך לשון הגמרא כפי הגירסא הנפוצה: "אוי לבני שבעוונותיהם החרבתי את ביתי". ומכיון שהקב"ה מיצר, מרחם אז על בניו לכן אז היא עת רצון שהתפילות יתקבלו.

שני סוגי עת רצון: של גילוי שכינה ושל עת קבלת תפילה

מעתה נראה אף להניח עוד הנחה. שעצם גדרה של העת רצון במהדורה בתרא שונה באופן יסודי ומהותי מגדרה של העת רצון שבמהדורא קמא. לפי המהדו"ב העת רצון היא עת רצון כללית של גילוי השכינה, ומכיון שאז היא עת של גילוי השכינה, הרי אז הוא גם הזמן המתאים להשתתף עם צערה של שכינה. כנגד זה במהדו"ק יסודה של העת רצון היא, שמכיון שהקב"ה זוכר את בניו ומיצר על כך, לכן אז הזמן מהווה עת רצון מיוחד רק לכך שהתפילות יתקבלו, דוגמה לעתות הרצון של זמני תפילה של תפילות היום, שהן עתות רצון מיוחדות לתפילה דוקא.

וממילא מובן מזה היטב מה שביארנו, שבמהדו"ב גדר האמירה היא הקינה הבאה מצד גילוי השכינה והשתתפות בצערה, ואילו במהדו"ק שכל ענין החלפת האשמורות היא רק עת תפילה, לכן אין כאן שום גדר של קינה רק בקשה ותחנונים.

ויסוד זה שבעת רצון של גילוי השכינה הזמן מתאים להשתתפות בצער השכינה בא אכן לידי ביטוי גם בזמנים אחרים של גילוי השכינה, כמו ביום הכיפורים שבעת אמירת עבודה בתפילת מוסף שמזכירים בה חורבן הבית ונפילתה, והדבר מפליא מאד - מה הקשר בין יום כפרה ויום סליחה לקינות שזמנם תשעה באב? אולם אנו רואים כאן היסוד האמור, שבעת גילוי שכינה אנו 'מזדהים' כביכול עם השכינה ומשתתפים בצערה. כלומר אין כאן התאבלות של אבידה כמו מי שמתו לפניו, כמו בתשעה באב, אלא שבעת גילוי שכינה אנו באורח ממילא חשים ומרגישים צערה של השכינה. וזהו שביום הכיפורים אנו מקוננים, דוקא בגלל גילוי השכינה.

ועוד עת רצון שאנו רואים בה יסוד זה, היא באמירת ויהי רחום בב' וה' שחלק גדול של התפילה הוא ש"ירושלים ועמך לחרפה", "ואל תעשה עמנו כלה כחטאותינו בגלותינו", דלכאורה מדוע התחנונים הללו עיקרם גלות וחורבן הבית, ולא תחנונים וסליחות על חטאים פרטיים כמו התחנון של כל ימי השבוע (ובמיוחד לפי נוסחת רביה"ז שבשאר ימי השבוע אין אומרים כלל "שמור שארית ישראל וכו'")? אך יעויין בטור (סי' קלד) שכותב בטעמו של דבר: "ומה שמוסיפין תחנונים בב' וה' לפי שהם ימי רצון לפי שמ' יום קבלת לוחות אחרונות שהיו ימי רצון, עלה משה רבינו ביום ה' וירד ביום ב' [כמבואר בתנחומא וירא טז(מהד' בובער), שמובא בראשונים]'".

מהו אפוא גדר העת רצון ביום ב' וה'? גילוי השכינה של מתן תורה ביחד עם סליחה (וראה במדרש שם שמקשר זה עם יום הכיפורים, שהרי בי' בתשרי ביום ב' בשבוע, ירד משה מן ההר בלוחות שניות ולכן אז נקבע לדורות יום הכיפורים). ואם כן מובן כמין חומר, מדוע תחנונים אלו כוללים בתוכם הזכרת צער וקינות על החורבן, כי הרי כאמור זוהי מהותו של גילוי השכינה המחייבת השתתפות עם צער השכינה.

לימוד התורה כהתגלות והשתתפות בשכינה

עם האמור מתבאר היטב משמעותו של סעיף ג המדבר מענין לימוד תורה בלילה. דהנה לימוד התורה בניגוד לשאר המצות יש בו יסוד של גילוי השכינה. דבשאר מצות הרי אלמלא הברכה שעליהן אין שום דין קדושה כלל בהן כמבואר במס' תרומות (פ"א מ"ו) ובשבת (ג, א) ונפסק כך ברמב"ם (הל' תרומות פ"ד ה"ד) דערום אינו תורם תרומה מצד שאינו יכול לברך, הא מצד עצם המצוה כשאינו מברך, כמו בדמאי (כמבואר בשבת שם) שאינו מברך בו, יכול לתרום ערום הרי שבעצם המצוה אין בו קדושה וכן מבואר בחלה פ"ב ובברכות כד, א שהכיסוי מפני הערווה הוא רק בגלל הברכה אך לא עצם ההפרשה כמבואר ברש"י ד"ה וקוצה, וברמב"ם (בכורים פ"ה הי"א). ולכאורה כל הדינים של איסור ערווה היא רק לגבי לימוד התורה אך לא במצוות שמותר לתת צדקה למשל במקום מטונף. (והרי זה ההבדל בין תשמישי קדושה שבאה מצד קדושת התורה או קדושת השם, לבין קדושת המצות, ויש להאריך הרבה בזה ואכמ"ל).

אולם בלימוד התורה הרי עצם הלימוד הוא קיום של קדושה אפילו בלי ברכה, ולכן טמא לא ילמוד (כמבואר בשוע"ר סימן א ס"ו). ובסי' פה ס"ב לגבי הרהור במבואות מטונפות, ובסי' צב ס"א לגבי צריכת נקבים, ולגבי נטילת ידים שם ס"ז. והדבר פשוט ואינו צריך לפנים. יתר על כך בלימוד התורה מופיע גילוי והשראת השכינה. כמבואר במשנה ערוכה (אבות פ"ג מ"ו) "עשרה שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרויה ביניהם .. ומנין אפילו אחד שנאמר וכו'. הרי שיש כאן גילוי השכינה ממש. וכן כמבואר בברכות (ח, א) משחרב בית המקדש אין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה", ומכאן שקדושת בית המדרש גדולה מקדושת בית הכנסת כמבואר שם.

ולפי זה מובן היטב ענין לימוד התורה בלילה בחצות, כי מכיון שייסדנו שגדר תיקון חצות לפי המדו"ב עיקרו הוא העת רצון של התגלות השכינה, הרי לימוד התורה כפעולה של גילוי והשתתתפות בשכינה (כמבואר בתניא פ"ה) מצטרף היטב כחלק בלתי נפרד של עבודה זו. ואדרבה, עיקר עבודת הלילה היא לימוד התורה כמבואר בזוהר המשבח בעיקר את לימוד התורה בלילה, כי כאמור זוהי מהותה ותוכנה של העת רצון - גילוי השכינה.

מעתה אף השאלות האחרות ששאלנו מתיישבות היטב. א) מובן הקשר שבין קינה שבחצות לבין לימוד, כי לפי המהדו"ב שניהם גדר אחד להם - גילוי השכינה. ב) וכן מתבאר מה ששאלנו, שמכניס עיקר המקור של חצות כעת רצון מהגמ' בסעיף ג' דוקא? כי הרי דוקא בסעיף ג' כשמדבר על לימוד התורה מתברר היטב משעות של תיקון בחצות שהוא עת רצון לגילוי השכינה ולא לזמן תפילה. אולם עדיין יש להבין השינויים בין הת"ת לכאן אך באמת בהל' ת"ת דין אחר לגמרי בגדר לימוד התורה בלילה, וכבר התארכו הדברים לכן אסיים כאן. ויש עוד להאריך לבסס כל יסוד ויסוד ואכמ"ל.