סעיף ג - 838

בענין 'עשאן הכתוב כאילו ברשותו'

הרב משה הבלין

רב העיר וראש ישיבות תות"ל - קרית גת, אה"ק

בשו"ע אדה"ז סי' תמה סעי' ג כתב: "ואם הוא מבער חמץ בזמן הביעור, דהיינו מתחילת שעה שישית עד כלות ימי הפסח, צריך לבערו מן העולם לגמרי, ולא די במה שמוציאו מרשותו ומניחו במקום הפקר, שהרי משהגיע שעה שישית כבר נאסר בהנאה ואינו שלו כלל, ואעפ"כ עשאה אותו כאילו הוא שלו שיעבור עליו בב"י ובב"י. ולפיכך אף כשמוציאו מרשותו, הוא עובר עליו בב"י ובב"י שעשאתו התורה כאילו הוא מונח ברשותו ממש, ואין לו תקנה אלא שיבערנו מן העולם לגמרי. דהיינו, שישליכנו לאיבוד בענין ששום אדם לא יוכל ליהנות ממנו. ואע"פ שבריות אחרות יכולות ליהנות ממנו, מ"מ כיון ששום אדם לא יוכל ליהנות ממנו, ה"ז נקרא ביעור מן העולם". עכ"ל.

והנה ה'שאגת אריה' סי' פג ופד כתב, דבהוציא מרשותו אפילו אחר זמן הביעור, אינו עובר עוד בב"י, וכ"כ הנוב"י קמא או"ח סי' טו. והם כתבו אליבא דהרמב"ן, שכדי לעבור עליו בב"י צ"ל ברשותו, כלומר היות ובפועל אינו ברשותו שהוציאו לרה"ר, אינו עובר עליו בב"י וב"י, ולכאורה צריך להבין סברת פלוגתתם.

והנה צ"ע מה יהיה אם ימכור לגוי אחר זמן הביעור, האם בפועל יעבור הישראל על בל יראה: משיטת אדה"ז בסימן תמג סעי' ט וי"ג משמע, שבעל החמץ אינו עובר עליו בב"י וב"י, רק שאסור ליהנות ממנו, מצד חמץ שעבר עליו הפסח, ולהלכה הגוי מצדו זוכה בזה, וכן משמע מקו"א סי' תלה; אבל המקו"ח בסי' תמ סק"ה ד"ה "וא"ש" ס"ל, דגם אם הוציאו הישראלי לרשות הנכרי לא מהני מידי, דלא ברשותו הוא להקנותו, וכיון שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, לא פקע ממנו והרי הוא ברשותו הוא כמקודם, ועובר על ב"י וב"י, כלומר, שזה שעשאו הכתוב כאילו ברשותו פועל שהגוי לא יקנה. אבל משיטת אדה"ז משמע, שאינו פועל שלא יקנה, אלא שהגוי קונה, וכן הישראל אינו עובר עליו בב"י וב"י, רק שאסור מצד חמץ שעבר עליו הפסח.

ואילו החת"ס יש לו שיטה שלישית; ששיטתו בשו"ת או"ח שלו סי' קיד שלעולם הנכרי שפיר קנה, אלא דאעפ"כ אי"ז מועיל שלא יעבור הישראל בב"י, דאעפ"י שקנאו הגוי קנין גמור, מ"מ מחייב הישראל ועובר כל שעה בב"י, כל זמן היות החמץ בבית הגוי, אע"פ שאינו תו ברשותו של ישראל, שהרי הגוי קנאו קנין גמור, מ"מ כל עצמו של חמץ כן הוא, שאינו ברשותו ועשאן הכתוב כאילו הוא ברשותו לעבור בב"י בכל מקום שהוא, עד שיבערנו מן העולם.

והנראה לומר בזה, דהנה יש כמה אופנים לבאר הדין דעשאן הכתוב כאילו ברשותו, דלשיטת ה'שאגת אריה' והנוב"י הכוונה שאע"פ שזה איסור הנאה ואינו יכול ליהנות ממנו, וא"כ אינו ברשותו מצד שאינו יכול ליהנות ממנו, עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו. אבל אם בפועל אינו ברשותו שלו כגון שהוציאו אותו לרה"ר מחוץ לרשותו, על זה לא נאמר שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, כי בפועל אינו ברשותו, כלומר, שמצד האיסור הנאה אינו נקרא שיוצא מרשותו, מצד שעשאן הכתוב כאילו ברשותו, אבל אם בפועל יצא מרשותו אפילו אחר זמן ביעורו, הוי הפקר ואינו עובר בב"י וב"י.

אבל שיטת אדה"ז היא, שיש שני סוגי בעלות: יש זכות ממונית - קנין ממוני; ויש עצם הבעלות על החפץ - החמץ. ובאיסור הנאה אה"נ שמצד הקנין הממוני אין בו קנין, מצד שאסור ליהנות וכו', אבל עצם הבעלות על החפץ נשארת. וזהו החידוש שעשאן הכתוב כאילו הוא ברשותו, כמו שמסביר אדה"ז בכמה מקומות בסי' תלד סעי' ז שהכתוב עשאו כשלו, שיהיה שמו נקרא עליו שיעבור עליו בב"י ב"י, וכן בסי' תמח סעי' ח עיי"ש, שהכוונה שעצם החפץ נקרא שלו ולא יכול להיפטר מזה, מצד שאין בו קנין ממוני, ולכן אינו יכול להפקיר ולעשות קנין וכו', ולכן גם כשהוציא לרה"ר אחר זמן ביעורו, עובר בב"י וב"י, כי בפועל שמו עליו - עצם הבעלות על החמץ. אבל אם הגוי זוכה בזה, אע"פ שהישראל אינו יכול להקנותו מצד שאין לו קנין ממוני, מ"מ כשהגוי זוכה בזה מצד שאצל הגוי יש קנין ממוני, שאינו אסור בהנאתו, ולכן ממילא עוברת אליו גם עצם הבעלות של החמץ, ולכן בעל החמץ אינו עובר עליו בב"י ובב"י.

ולפ"ז יובן גם מה שחולקים הנוב"י והאדה"ז בענין אם בעל החמץ מת אחר זמן האיסור, האם היורש עובר בב"י וב"י; ששיטת האדה"ז בקו"א סי' תלה היא, שהיורש עובר בב"י וב"י, כמש"כ בלשונו בקו"א שם "ואפשר . . דירושה ממילא הוא, וחיילא על כל מה ששם אביו נקרא עליו", כלומר שיורש את עצם הבעלות -שמו עליו, כי זה הביאור שעשאן הכתוב כאילו ברשותו, ויש להעיר משו"ת אדה"ז סי' יד בחלק ה-ו חו"מ; אבל הנוב"י סובר שאינו יורש, כמש"כ הנוב"י בשו"ת קמא סי' כ שאין כאן דין ירושה, שסובר שבפועל אם יוציא מרשותו אחר זמן איסורו, לא יעבור על ב"י וב"י, כמש"כ בסי' טו בשו"ת קמא, היות שזה לא הבעלות האמיתית על החמץ, רק שעשאן הכתוב כאילו ברשותו, אבל אם בפועל אינו ברשותו, אינו עובר, ולכן גם היורש אינו עובר על ב"י.

אבל שיטת המקו"ח שהבאנו לעיל, שגם כשמוכר לגוי הקנין לא חל, שהגוי אינו קונה החמץ, היינו שסובר שעשאן הכתוב כאילו ברשותו, החידוש בזה שאינו יכול להפקיע ממנו הבעלות בכלל. [וכן גם סובר בסי' תמח סוף סק"ט שהיורש יעבור בב"י וב"י], שהמקו"ח סובר שהחידוש שעשאן הכתוב כאילו ברשותו, הוא שעצם הבעלות אינה יכול להיפקע ממנו, וא"כ גם היורש עובר על ב"י וב"י שהבעלות עוברת אליו.

אבל שיטת החת"ס היא, שהחידוש בגדר שעשאן הכתוב כאילו ברשותו, הוא בזה שיש לו קשר אליו רק לגבי איסור ב"י וב"י, אפילו כשבפועל נמצא ברשותו של השני, ויותר מזה, גם כשזכה בזה השני בפועל ממש, עדיין יש קשר לגבי איסור ב"י וב"י על הבעלים. וזה החידוש שעשאן הכתוב כאילו ברשותו.