סעיף יב, יד - 772

הערות בדיני הסיבה

הרב יצחק אייזיק הלוי פישר

ברוקלין נ.י.

א) כתב אדה"ז בסי' תעב סעי' יב: וכן עבדים ושפחות העברים צריכין הסיבה אע"פ שהן צריכין לילך אנה ואנה לשמש בסעודה, מ"מ בשעת אכילת כזית מצה ואפיקומן ושתיית ד' כוסות שבהם עיקר מצות הסיבה כמו שיתבאר אפשר להם להסב. ע"כ.

וכבר הקשו בזה (ראה בגליון תשמט ע' 50) דהא בסעיף יו"ד כ' אדה"ז דעכשיו נהגו הנשים שלא להסב, ולפי"ז מדוע כתב [בסי"ב] דשפחות צריכים הסיבה, וממנ"פ אי קאי אעיקר הדין הא כ' בסעיף יו"ד דאשה פטורה דאין דרך נשים להסב, וא"נ דקאי בזה"ז הא כ' דעכשיו סומכין על הראבי"ה דא"צ להסב כלל כיון דגם בשאר השנה אין דרך להסב וע"ז סמכי הנשים שלא להסב [אע"פ דנשים חשובות צריכים הסיבה].

ועד"ז קשה על המהרי"ל בסדר ההגדה שכ' דנשים ועבדים ושפחות צריכים הסיבה, ואח"כ כ' דנשים א"צ הסיבה. ולפי"ז אמאי כתב לפני"ז דשפחות צריכים הסיבה, (ועל נשים גופא א"א להקשות דבתחילה כ' דנשים צריכים הסיבה, ואח"כ כ' דא"צ הסיבה, די"ל דמש"כ בתחילה הנשים צריכים הסיבה איירי בנשים חשובות ובפרט דנשים שלנו הוי חשובות וכמש"כ בהמשך דבריו עיי"ש - אך מש"כ דשפחות צריכים הסיבה, צ"ב דמאי שנא מנשים דא"צ הסיבה ושפחות בודאי לא חשיבי כמו נשים שלנו).

והנראה בזה עפ"ד רבינו מנוח [מובא בכסף משנה בפ"ז מחו"מ] וז"ל דשמש אע"פ שמתעסק בצרכי הבית מיסב לפי שהקונה ע"ע כקונה אדון לעצמו.

וכוונתו ע"ד דאי' בקידושין דף כ,א בעבד, "עמך במאכל עמך במשקה שלא תהא אתה אוכל פת נקי' והוא אוכל פת קיבר אתה שותה יין ישן והוא יין חדש" וכו', עד"ז י"ל ג"כ בהסיבה דכיון שאתה אוכל בהסיבה צריך העבד ג"כ להסב ולנהוג בדרך חירות.

ולפ"ז י"ל דאה"נ דנשים פטורות מהסיבה משום דלאו אורחייהו למיסב, מ"מ שפחות שפיר חייבים בהסיבה, וכמו עבד דחייב מטעם דכל הקונה ע"ע כקונה אדון לעצמו כמו"כ י"ל בשפחה דאע"פ דמצ"ע פטורה מהסיבה, מ"מ יש כאן מחייב חדש והוא מטעם דכל הקונה ע"ע כקונה אדון - ונמצא לפי"ז דבעצם פטורי מעיקר דין הסיבה כיון דאין דרכן להסב ורק כיון דהוי כקונה אדון לעצמו לכן חל עליהם חיוב הסיבה.

[וי"ל בזה עוד דבלקו"ש חי"א פ' וארא מבואר בארוכה ב' אופנים בחיוב הסיבה אי הפי' היא דהסיבה אינו חיוב בפנ"ע אלא דהוי תנאי במצוות אכילת מצה וד' כוסות דכמו דישנם פרטים בנוגע לכמות ואיכות של אכילת מצה, עד"ז יש תנאי "באופן" האכילה שחייב לאכול בהסיבה. או דהסיבה הוי "חיוב כללי" דצריך להראות הנהגה של חירות. ורק דחיוב זה יוצאים ע"י אכילת מצה ושתיית ד' כוסות בהסיבה, אבל ההסיבה אינה תנאי באכילת מצה וכו', ועיי"ש כמה נפק"מ ומסיק דבהסיבה ישנם ב' החיובים א) דהוי תנאי באכילת מצה, ב) דהוי מצוה בפנ"ע וחיוב כללי עיי"ש - והנה לא מיבעי לחיוב הא' דהוי תנאי באכילת מצה, בודאי לא שייך לומר דההסיבה של שפחה הוי תנאי באכילת מצה, דהא נשים פטורות מהסיבה והא דשפחות חייבים היא רק מטעם דקונה ע"ע כקונה אדון לעצמו ולא מיסתבר דמטעם זה הוי תנאי באכילת מצה שלהם, אלא אפי' אי נימא דהוי חיוב כללי, מ"מ י"ל דכ"ז שייך רק באנשים כיון דדרכן לאכול בהסיבה, משא"כ בנשים כיון דאין דרכן להסב כל השנה ליכא שום חיוב להראות הנהגה של חירות ע"י הסיבה, ורק מטעם כל הקונה ע"ע כקונה אדון וכו' להכי חל על שפחה חיוב חדש של הסיבה, וחיוב זה אינו קשור עם החיוב כללי של הסיבה] ולפ"ז י"ל דזהו כוונת המהרי"ל ואדה"ז.

אמנם הגם דבדברי המהרי"ל יש לדחוק כן, [הגם שאינו מביא הטעם של רבינו מנוח] מ"מ קשה להעמיס כן בדברי רבה"ז מלבד זאת דאין שום רמז בדבריו לדברי רבינו מנוח, דהנה בדברי רבינו מנוח [מובא בכס"מ שם] מבואר לפני"ז דאשה חשובה היינו שיש לה עבדים ושפחות שאינה צריכה להתעסק בצרכי הבית ולהכי צריכה הסיבה ובקשר לזה ממשיך דשמש אע"פ שמתעסק בצרכי הבית צריך הסיבה לפי שהקונה ע"ע כקונה אדון לעצמו, והיינו דאע"פ דאשה פטורה מהסיבה כיון שצריכה להתעסק בצרכי הבית מ"מ שמש צריך להסב והיינו דהא שצריך להתעסק בצרכי הבית אין טעם לפוטרו כיון דהוי כקונה אדון לעצמו אבל בדברי אדה"ז הרי מבואר בסעיף יו"ד דהא דנשים פטורי מהסיבה היא משום דאין דרכן בהסיבה בשאר ימות השנה, [ולא מטעמו של רבינו מנוח], ולפ"ז לא מסתבר דשפחות חייבים בהסיבה כיון דהקונה ע"ע כקונה אדון. דטעם זה שייך רק אם אומרים דהפטור של נשים היא כיון שצריכה להתעסק וטרודה בצרכי הבית, ע"ז אמרינן דמ"מ שפחה ועבד חייבים דלא שייך בהו טעם זה כיון דהוי כקונה אדון וכו'. משא"כ אם אומרים דהפטור של נשים הוא מטעם אחר א"א לכאורה לומר דכיון דהוי כקונה אדון לעצמו חייבת בהסיבה.

הסיבה בשעת אכילת מצה

ב) בסי"ד כ' אדה"ז אימתי צריכין להסב בשעת אכילת כזית שמברך עליו על אכילת מצה וכו'. וצ"ב בדיוק לשונו של אדה"ז שכ' "שמברך עליו על אכילת מצה" דמאי קמ"ל בזה שכ' שמברך עליו על אכילת מצה ולא הול"ל רק דצריך להסב בשעת אכילת הכזית, וכמש"כ הרמב"ם בפ"ז הל' ח ד"אימתי צריכים הסיבה בשעת אכילת כזית מצה", ואמאי הוסיף אדה"ז "שמברך עליו" וכו'.

ואולי י"ל עפ"י דברי המהר"ל הידועים בגבורות ד' פ' מח: דצריך להסב כל זמן שאוכל מצה, כי אכילת כזית שאמרו חכמים היינו לענין זה שיוצא בו, אבל אם אכל יותר הכל נחשב אכילת מצה של מצוה, ולפיכך למה יבטל עצמו מן המצוה וכן פי' הרמב"ם ז"ל ומובא בב"ח בסי' תע"ב דרק בשמש אמרו שיוצא באכילת כזית א' בהסיבה, כיון דא"א לו להסב בכל הסעודה אבל שאר כל אדם יסב בכל פעם שאוכל מצה דכל אכילה של המצה אפי' אוכל הרבה הכל היא מצווה אחת.

ובשד"ח מערכת חו"מ סי' יד אות יו"ד ר"ל עפי"ד היראים דכשמאריך בתקיעה יותר מהשיעור אי"כ חילול יו"ט דכ"ז שעסוק בהמצווה הכל נחשב לתקיעה אחת, וע"ד ציצין שאין מעכבין דחוזר רק כ"ז שלא פירש יעו"ש - ולדבריו אם הפסיק באמצע אכילתו, מה שיאכל אח"כ א"צ הסיבה דהוי כאכילה אחרת, דרק אם אוכל בהמשך אחד צריך הסיבה.

אמנם מלשון הב"ח משמע דכל פעם שאוכל מקיים מצווה אפי' אם אינו בהמשך אחד וצריך הסיבה ולפ"ז דבכל כזית מקיים מצוה, י"ל דזש"כ אדה"ז דהחיוב להסב היא רק אכזית "שמברך עליו" דאשאר כזיתים שאוכל הגם שמקיים בזה מצווה לפי המהר"ל, והו"א דגם בזה צריך להסב קמ"ל דרק אכזית שמברך עליו צריך הסיבה ודלא כהב"ח.