סעיף ח - 877
צ"ע בפשט ההלכה
הת' חנניה זהר
תות"ל - 770
בשו"ע סי' תמח ס"ח כותב אדה"ז וז"ל: "...וכן אם נזכר לאחר שהגיעה שעה ששית שאז אינו יכול להקנותו לנכרי כמ"ש בסי' תמג א"צ לפדותו מהנכרי ולבערו מן העולם, ואע"פ שי"א שהנכרי אינו קונה מטלטלין בכסף בלבד אלא במשיכה . . וזה שלא משך את החמץ מרשות הישראל לא קנהו כלל אע"פ שנתן לו כל דמיו והרי הוא חמצו של ישראל מכל מקום . . כיון שהחמץ לאחר שהגיע זמן ביעורו אף אם לא היה מוכרו לנכרי לא היה ברשותו של הישראל ולא נקרא שלו כלל שהרי אין רשאי ליהנות ממנו אלא שהתורה העמידה את החמץ ברשותו להיות שמו נקרא עליו שיעבור עליו בב"י וב"י אם לא הוציאו מרשותו קודם שהגיע זמן הביעור ולא ביערו מן העולם לאחר שהגיע זמן הביעור לפיכך בגילוי דעת בלבד שהוא מגלה דעתו קודם שהגיע זמן הביעור שאין רצונו כלל שיהיה החמץ שלו די בזה להפקיע מעליו איסור ב"י וב"י וגילוי דעת זה הוא מה שמקנה אותו לנכרי אע"פ שאינו קנין גמור המועיל מדין תורה שלא יוכל אחד מהן לחזור בו ולבטל המקח".
ולכאורה צ"ב הכוונה, די"ל בב' אופנים: א. שהגילוי דעת "פועל" מכירה, והיינו כיון שבלאו הכי אינו שלו כ"כ, ע"כ יותר קל להוציאו מרשותו ולפעול מכירה להגוי. ב. אין כאן מכירה כלל, אלא שבזה גופא שרוצה למכור הרי זהו גילוי דעת (ביטול), וע"כ לא עובר בב"י וב"י. וכד דייקת בל' אדה"ז תמצא שאפ"ל כב' האופנים.
הראיות לכאן ולכאן: לצד הא' - הנה מקור הדברים הוא ב'משאת בנימין' הובא במג"א (סי תמח סק"ד) ושם משמע1 להקל בחמץ טפי מבשאר מכירה, "והאי כיון דמכר קודם זמן איסורו גלי בדעתיה דלא ניחא ליה למהוי ליה זכותא בגווי' הלכך בקנין כל דהו נפיק מרשותי'".
לצד הב': הצ"צ (שו"ת חאו"ח סי' מד ואילך – הובא בשו"ע ע' טו [תרסח] - מביא שי' המ"ב הנ"ל וכלל לא הזכיר בזה שי' האדה"ז.
עוד ועיקר בזה, דברי המ"ב הובאו במג"א כנ"ל - והביאם גם הצ"צ שם בענין האם מעכב מסירת מפתח לנכרי במכירה או לא שתליא במח' הב"ח והט"ז להמג"א, וס"ל למג"א שהוי מכירה (טעם שני שם), וע"פ דברי המ"ב הנ"ל שאפשר להקל במכירה. אבל האדה"ז בתא"ח סי"ג פוסק בזה דלא כהמ"ב, עיי"ש.
עוד ראי' לצד הב' מל' אדה"ז שם (ס"ח) "די בזה להפקיע מעליו איסור ב"י וב"י", דמשמע שכל המכירה כאן הוא רק לגבי הפקעת האיסור (ולא לגבי מכירה). (ולהעיר ג"כ מלקו"ש חט"ז ע' 130 הערה 10).
כהנ"ל יוצר גם נפק"מ בהבנת גדר הביטול לשי' אדה"ז; דבסי' תלד ס"ז כתב "ועיקר הביטול הוא בלב שישים בלבו כל חמץ שברשותו ה"ה כאילו אינו ואינו חשוב כלום והרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל", ובהמשך שם "מסיח דעתו ומבטל בלבו ומחשבו כעפר", דמכ"ז משמע שהביטול הוא חיובי - "פעולת" ביטול, ולא איזה גילוי דעת בעלמא (שי' הר"ן ריש פסחים ועי' רמב"ן שם). אבל בסי' תמח ס"ח כותב שהוא גילוי דעת, ומשמע לאו דוקא חיובי אלא עצם זה שרוצה למכור הוי גילוי דעת, ודלא כמ"ש בתלד ס"ז. דאם נאמר כאופן הא' הנ"ל לא יקשה כלל, דבסי' תמח מדבר דין בהל' מכירה, ובסי' תלד דן בדיני ביטול, אבל אם נאמר כאופן ב', צ"ב2.
ובספר מכירת חמץ בערב קבלן (ע' קכו וקכז) נראה שהדין כאופן הא', ועפ"ז הוכיח שם שאי"צ קנין המועיל במכירת חמץ. ועפכהנ"ל צ"ע, ואבקש חוו"ד הקוראים בזה.
1) ולפי זה קצת משמע שהמכירה היא מצד המוכר (ולא מצד הקונה), וכידוע חקירות האחרונים בזה, ואכ"מ.
2) ולכאורה יש להקשות כן גם מסי' תלד סט"ו, עיי"ש. וכן מסי' תלו סק"ד, ואכ"מ.