סעיף ז - 907

הפסק אחר ברכת 'לישב בסוכה'

הרב דוד י. אופנר

לוד, אה"ק

בשוע"ר סי' תלב ס"ז בעניין שאין לדבר באמצע בדיקת חמץ כתב: "...אבל אם שח לאחר שהתחיל לבדוק א"צ לחזור ולברך כיוון שכבר התחיל במצוה שבירך עליה (עיין סי' תקצב) . . כמו שאין השיחה שבאמצע מצוה חשובה הפסק, מכל מקום לכתחילה אין להשיח שום שיחה באמצע הבדיקה . . לפי שיש אומרים שאף המשיח באמצע המצוה ה"ז הפסק . . ואינו דומה למשיח באמצע סעודתו, כשיושב בסוכה, שאין צריך לחזור ולברך 'לישב בסוכה' לפי שאינו מוכרח בישיבה זו שלאחר השיחה, שאם ירצה שלא לאכול עוד ושלא לישב בסוכה הרשות בידו...".

ובגליון תתפז הקשתי דצ"ע הדוגמא שהביא מישיבה בסוכה שמשמע, שהסיבה שאין שיחה באמצע הסעודה חשובה הפסק, היא משום שאינו מוכרח בישיבה שלאחר השיחה, ומובן שאם היה חייב בישיבה זו שלאחר השיחה, היה דומה לשח באמצע בדיקת חמץ, שלכתחילה אין לעשות זאת משום דהוה הפסק. והרי לשיח בסוכה זהו חלק ממצות ישיבה בסוכה, כמ"ש בשוע"ר סי' תרלט ס"ד: "כיצד מצות ישיבה בסוכה . . ואם צריך לספר עם חברו יספר עמו בסוכה" (ובסעי' טו) "אם שכח לברך לישב בסוכה עד שגמר סעודתו יברך לאחר סעודתו ואע"פ שכל המצות צריך לברך עליהן עובר לעשייתן, מ"מ הרי גם הישיבה שיושב בסוכה אחר הסעודה הוא ג"כ בכלל המצוה וא"כ הרי מברך קודם עשיית המצוה", ועד"ז כתב בסי"ב "כשמברך לישב בסוכה על אכילתו פוטר בזה גם את השתיה, הטיול והשינה של כל היום", ע"ש. ולכה"פ שיחה באמצע הסעודה, שהיא חלק מהמצוה לא גרועה משיחה שלצורך בדיקת חמץ, שמותרת לכתחילה.

ויש להוסיף נפק"מ שתהי' לפי הבנת העניין הנ"ל: מי שקרה לו, שאחר שבירך לישב בסוכה הפסיק בדיבור לפני האכילה, יש לדון אם צריך לברך שוב לישב בסוכה, דמכיוון שהברכה פוטרת גם את הטיול בסוכה וכו', והוא הרי היה בסוכה, א"כ הגם שבד"כ ע"י הברכה על האכילה הוא פוטר את השתיה, השינה והטיול של כל היום, יש מקום לומר שאם הפסיק בדיבור לפני האכילה, תחול הברכה על הטיול. אלא שמלשון אדה"ז דלעיל: "ואינו דומה למשיח באמצע סעודתו", משמע שאם הפסיק לפני אכילתו צריך לחזור ולברך, וטעמא בעי.

ונראה לומר: דהנה בסי' רו סי"א כותב אדה"ז וז"ל: "נטל בידו פרי לאכלו ובירך עליו, ונפל מידו ונאבד, או נמאס עד שאינו ראוי לאכילה ויש ממין זה לפניו עוד צריך לחזור ולברך עליהם אפילו היתה דעתו עליהם כשבירך לפי שהברכה חלה על זה שאחז בידו כשבירך וזה פוטר את כולם אבל כשלא אכל את זה, לא נפטר בברכה שבירך על זה . . ויש אומרים שהברכה חלה על כל מה שמוכן לפניו ודעתו עליו ואי"צ לחזור ולברך עליו אם נפל מידו הפרי שבירך עליו. וכן אם בירך על הכוס ונשפך וחוזר וממלאו מן הקנקן שעומד לפניו על השלחן או על הספסל שאצלו מוכן לשתיה אין צריך לחזור ולברך עליו. וכן עיקר להקל בספק ברכות והוא שהיתה דעתו בברור לאכול ולשתות ממה שלפניו, אף אם לא היה נופל מידו, מה שבירך עליו, אבל בסתם אין הברכה חלה אלא על מה שבידו בשעת הברכה ואפילו אם היתה דעתו בבירור לאכול ולשתות עוד אין הברכה חלה על זה אלא כשהוא לפניו בשעת הברכה אבל אם אח"כ הביאוהו לפניו צריך לחזור ולברך עליו אם נפל מה שבידו ממנו, אפילו במקום שלא היה צריך לברך עליו אם היה אוכל או שותה ממה שבידו כשבירך" עכ"ל.

והנה ממ"ש בהדעה הא' "ויש ממין זה לפניו עוד צריך לחזור ולברך", משמע שבב' מיני פירות אזי גם להדעה הב' אין מועיל שדעתו לפוטרו מן הברכה.

ולפ"ז, מכיוון שכאן ישנם כמה אופנים של החיוב ד"לישב בסוכה", והוא התכווין לברך על האופן דאכילה של מצוה זו, ובכך לפטור את האופן של קיום מצוה זו שע"י טיול וכדו', א"כ הוה כב' מיני פירות שאין מין א' יכול לפטור את המין השני (ואפי' שלשניהם אותה הברכה). ולכן גם בנדו"ד יש לברך שוב "לישב בסוכה".

ובאמת אפשר לומר, שגם לדעה הב', שא"צ לחזור ולברך, הוא אם מיירי בב' מיני פירות, עדיין יש לחלק ולומר דלגבי "לישב בסוכה", (המקרה ו)הדין שונה.

דמכיוון שכשבירך 'לישב בסוכה' כוונתו בברכה זו הייתה על מה שיאכל מיד, ולפטור את מה שאח"כ, ובמשך היום יטייל וכו' בסוכה, א"כ הטיול בסוכה אינו בגדר "מוכן לפניו", ובזה הרי הדין ש"אין הברכה חלה על זה אלא כשהוא לפניו בשעת הברכה, אבל אם אח"כ הביאוהו לפניו צריך לחזור ולברך עליו, אם נפל מה שבידו ממנו, אפילו במקום שלא היה צריך לברך עליו אם היה אוכל או שותה ממה שבידו כשבירך". ואפי' שביכולתו לעשות זאת עכשיו מ"מ לא הייתה דעתו ע"ז בשעת הברכה, וגרע מפירות שבפועל הם לפניו בשעת הברכה.

אבל מיד כשהתחיל בסעודה כבר התחיל במצווה שבירך עלי', ואז המשך הסעודה, וכן הטיול בסוכה נפטרים בברכה זו.

ובזה יובן גם מדוע יש מקום לשלול שדיבור (שהוא חלק ממצוות "לישב בסוכה") באמצע הסעודה יהווה הפסק, דהו"א, שכיוון שדעתו בשעת הברכה הייתה להתחיל בקיום המצוה ע"י אכילה, ודיבור הוא הפסק בין הברכה לאכילה, ולכך יהווה הפסק עד סוף האכילה (וכמו שהוא בבדיקת חמץ), וע"ז אומר שאינו כן, אלא מיד שהתחיל בסעודה (ויצא מאפשרות של ברכה לבטלה מצד הפסק בדיבור וכדו') שוב המשך סעודתו היא כטיול ודיבור בסוכה. וכלבוש בתפילין, שאין הדיבור מפסיקו מן המצווה.

שהרי לגבי ההפסק שגורם הדיבור בין הברכה לאכילה אין כל משמעות כיוון שהוא חלק מן המצוה. ולכך הוא גם גרע מדיבור שלצורך המצוה (אף שהוא עצמו אינו חלק מן המצוה) שאינו מהוה הפסק אפי' בין הברכה למצוה.

ולפי כהנ"ל יובן עניין נוסף: דהנה בברכת 'על ביעור חמץ' שמברך קודם הבדיקה, פוטרים את הביטול שאחר הבדיקה, והביעור שביום י"ד, כמבואר בריש סי' תלב.

ולכאורה להדעה שדיבור באמצע הבדיקה הוה הפסק (ושכן אנו נוהגים לכתחילה), הי' צריך לאסור להפסיק בדיבור ושינה וכדו' עד לאחר הביעור שביום י"ד, שהרי הוא עדיין מחויב בזה כפי שהוא חייב בבדיקת כל ביתו.

אלא שכנ"ל כיוון שכפי שתקנו חכמים, הברכה חלה על הבדיקה, והביטול והביעור רק נפטרים בברכה זו, לכך סיום הבדיקה הוא בדוגמת סיום תחילתהאכילה (ואפי' שאח"כ מפסיקים בשינה וכדו' שלגבי ברכות הנהנין הוה הפסק גמור, מ"מ כאן לכתחילה כך הייתה תקנת חכמים).

ונמצנו למדים לפ"ז שהאיסור להפסיק בדיבור בב"ח הוא רק עד סוף הבדיקה, ובין סיום הבדיקה לביטול שאחר הבדיקה מותר להפסיק לכתחילה, כמו שמותר להפסיק בין הבדיקה להביעור שביום י"ד.

ומשמעות זו מובנת גם משוע"ר שם ס"ה דז"ל: "אם שכח לברך קודם התחלת הבדיקה אם נזכר קודם שגמר את הבדיקה לגמרי דהיינו שנשאר לו עדיין לבדוק מקום אחד . . חייב לברך קודם שיגמור בדיקה זו אבל אם נזכר לאחר שגמר בדיקתו לגמרי לא יברך כלום שכל המצות מברכין עליהם עובר לעשייתן אבל לאחר גמר עשייתן היאך יברך וצונו לעשות מצוה פלונית ואינו עושה כלום כיון שכבר עשה".

ז.א. שברכה שלאחר סיום הבדיקה (אפי' קודם הביטול) אינו "עובר לעשייתן". והמצוה שעלי' חלה הברכה, ושאין להפסיק בה, מסתיימת בגמר הבדיקה.