הפסק באמצע מצוה

סימן תלב ס"ז - הרב אברהם אלאשוילי

בהל' פסח סי' תלב ס"ז מביא אדה"ז מחלוקת הפוסקים בדין המדבר באמצע בדיקת חמץ אם הוי הפסק, דעה הראשונה סוברת (היא דעת הרא"ש בפסחים פ"א סי' י) "שאין השיחה באמצע המצוה חשובה הפסק", ולכן "אין צריך לחזור ולברך", ודעה השניה סוברת (והיא דעת ה מרדכי שם רמז תקלו בשם הגאונים) "שאף המשיח באמצע המצוה הרי זה הפסק וצריך לחזור ולברך", אלא שלדעה זו יש חילוק בין מצוה שחייב לגומרה לבין מצוה שאינו חייב לגומרה, ולכן "המשיח באמצע סעודתו כשיושב בסוכה אין צריך לחזור ולברך לישב בסוכה, לפי שאינו מוכרח בישיבה זו שלאחר השיחה שאם ירצה שלא לאכול עוד ושלא לישב בסוכה הרשות בידו, אבל בבדיקת חמץ מוכרח הוא לגמור את הבדיקה שלאחר השיחה .. וכן כיוצא בזה בשאר כל מצות שהן חובה ואי אפשר לאדם לפטור את עצמו מהן". ואדה"ז מכריע להלכה שבדיעבד אם שח באמצע הבדיקה אין צריך לחזור ולברך כדעה הראשונה, אבל "לכתחילה אין להשיח שום שיחה באמצע הבדיקה", לחוש לדעה השניה.

אבל בהל' ראש השנה סי' תקצב ס"ז כותב אדה"ז הטעם שאין מברכין על תקיעות מעומד שמדברי סופרים, "לפי שנפטרין בברכה שבירכו על תקיעות מיושב", וממשיך, "וכיון שהן נפטרין בברכה אחת, לכן יש ליזהר שלא להפסיק ביניהן בשיחה". ובהמשך שם שואל: "ואף שהפוטר ב' מצות בברכה אחת ושח ביניהם צריך לחזור ולברך על מצוה הב'"? ומתרץ: כאן שונה הדין "כיון שאלו התקיעות מעומד ומיושב הן כעין מצוה אחת", אך מ"כיון שהן מצוה אחת ונראין כב' מצות לפיכך אין להשיח ביניהן דברים בטלים", אבל "אם עבר ושח אפילו בדברים בטלים אין צריך לחזור ולברך, דאין שייך הפסק באמצע מצוה אחת, כמו שהיושב בסוכה והלבוש בתפילין מותר לשוח, אע"פ שכל רגע ורגע שהוא יושב בסוכה ולבוש בתפילין הוא מקיים מצות הקב"ה".

ומתעוררת השאלה, מדוע בהל' פסח הביא בענין זה שתי דעות, ובדעה השניה מחלק בין סוכה לבדיקת חמץ, ואילו בהל' ראש השנה כותב בפשיטות שאין שייך הפסק באמצע מצוה כדעה הראשונה שם, וגם משוה ישיבה בסוכה לתקיעת שופר, והרי גם בשופר יכל לכתוב הטעם כמו שכתב גבי בדיקת חמץ, שלכתחילה אין לדבר באמצע תקיעת שופר כדי לחשוש לדעה הב' שם שגם באמצע מצוה שייך הפסק, אלא שבדיעבד אם שח לא צריך לחזור ולברך כי סומכים בזה על הדעה הראשונה שלא שייך הפסק באמצע מצוה, ולא היה צריך לחדש שמצות שופר "הן מצוה אחת ונראין כב' מצות"?

ויתרה מזו בסי' תקצ סי"ב כותב אדה"ז "לכתחילה אסור להשיח מתחילת תקיעות מיושב עד סוף תקיעות מעומד כמו שיתבאר בסי' תקצב", ומדבריו משמע שזה שאסור לדבר באמצע תקיעות מיושב הוא ג"כ בגלל הטעם המובא בסי' תקצב ס"ז, שבגלל שצריכים לתקוע גם תקיעות מעומד והברכה צריכה לחול גם עליהן לכן אין להשיח באמצע תקיעות מיושב, ומשמע מזה שלולי הטעם המובא שם היה מותר להשיח לכתחילה גם באמצע תקיעות מיושב, ולא רק בין תקיעות מיושב למעומד.

ואם כן ניתן לכאורה להסיק מזה שאדה"ז בהל' ראש השנה (שנכתב קצת מאוחר יותר) חזר בו מדברין בהל' פסח ולא חושש כלל לדעה השניה שהביא שם, ולכן לא הביאה בהל' ראש השנה כלל אף לא לחשוש לה לכתחילה. ואם נאמר כן, הרי שעפ"ז תשתנה ההלכה בהל' פסח ויהיה מותר לדבר אפילו לכתחילה באמצע בדיקת חמץ (וכמו שכתב כן הרא"ש שם בהדיא), כי שם לא שייך הסברא ש"נראין כב' מצות".

אבל כד דייקת שפיר נראה שאין צורך להרחיק לכת עד כדי כך ולומר שאדה"ז חזר בו מדבריו ומתיר לדבר לגמרי באמצע המצוה, אלא נראה לומר שבהל' ראש השנה בא לחדש שגם לדעה הראשונה המובאת בהל' פסח שמתיר לדבר באמצע מצוה, סבירא ליה שבאמצע תקיעת שופר אסור לדבר, בגלל התקיעות דמעומד כיון שהם "נראין כב' מצות", אלא שבדיעבד לא הוי הפסק כי "באמת הן מצוה אחת" (ולכן הביא הוכחה מהיושב בסוכה כי באמת לדעה זו אין הבדל בין סוכה לתקיעת שופר, משא"כ לדעה הב'). אבל בהל' פסח גבי בדיקת חמץ כיון שלדעה הראשונה מותר לדבר לכתחילה, לכן הוצרך אדה"ז להביא דעה הב' שאוסרת לדבר באמצע המצוה כדי לחשוש לדעתה לפחות לכתחילה.

כלומר, לדעה השניה שבהל' פסח ודאי אסור לדבר באמצע תקיעות שופר, כי אסור להפסיק באמצע המצוה, ולכן אדה"ז לא הביאו בהל' ראש השנה כלל, כי סמך על מה שהביאו בהל' פסח, וכל החידוש הוא שגם לדעה הראשונה שם אסור לדבר בשופר.

אלא שעדיין ניתן להתעקש ולומר שבכל זאת יש הבדל עיקרי בין הל' פסח להל' ראש השנה בדעת אדה"ז, שבהל' ראש השנה נראה שסובר שהעיקר כדעה הא' שלכן הוזקק לבאר את דעתה גבי תקיעת שופר, וגם לא הזכיר כלל את הדעה הב' שבהל' פסח אף לא בציון בעלמא (אף שבהל' פסח ציין להל' ראש השנה), ואילו בהל' פסח הביא ב' הדעות ולא הכריע ביניהן, אלא לכתחילה חשש לדעה הב' ובדיעבד סמך על הדעה הא', וזה שבדיעבד סמך על הדעה הא', ניתן לומר שזה לא בגלל שסובר שהעיקר כדעה הא', אלא בגלל שספק ברכות להקל, וחוששים לדעה הא' שלא לברך פעם נוספת בגלל ספק ברכה לבטלה.

אבל באמת אין לומר כן, כי המעיין היטב בלשון אדה"ז (בנוסף לזה שהביא דעה ראשונה בסתם ודעה הב' בלשון יש אומרים) יראה שגם בהל' פסח סובר אדה"ז שהעיקר כדעה הא' שאין שייך הפסק באמצע מצוה, ולכן בדיעבד באמת לא צריך לחזור ולברך, בגלל שהעיקר להלכה שלא הוי הפסק, ולא בגלל ספק ברכות להקל, אלא שלכתחילה מחמיר שלא לדבר באמצע המצוה כדי לחשוש לדעה הב'. וכך יוצא שאין שום סתירה בין הל' פסח להל' ראש השנה, שבשניהם הוא סובר שהעיקר להלכה שלא שייך הפסק באמצע המצוה.

ויש להביא לכך הוכחה מפורשת מדברי אדה"ז בסי' תלב סעי' ח-ט וקו"א סק"ב הגהה הב', דהנה בסי' תלב ס"ח כותב אדה"ז בדין בני הבית הבודקים את ביתו של בעל הבית: "ויעמיד מבני ביתו אצלו בשעה שמברך על בדיקתו ויכוין להוציאם בברכתו", ובס"ט ממשיך וכותב שאם "לא שמעו כלל את הברכה מבעל הבית אינן צריכים לברך על בדיקתם", ומסיים "ומ"מ לכתחילה אין להם לבדוק בלא שמיעת הברכה, שהרי הם עושים מצוה ואין לעשות מצוה בלא ברכה לפניה". ובקו"א סק"ב בהגהה הב' כותב אדה"ז "ולא דמי לשופר", כלומר בדיקת חמץ שונה משופר, שבשופר הדין הוא שאם התחיל לתקוע ולא יכול להשלים יתקע אחר תחתיו בלא ברכה אם האחר כבר יצא י"ח, כמבואר בסי' תקפה ס"ט, ולא אמרינן שלכתחילה אין לעשות מצוה בלא ברכה לפניה, כמו שאומרים בבדיקת חמץ, והטעם כותב אדה"ז כיון "שהתוקע כבר שמע התקיעות עם הברכה, ובברכה ההיא הוא יוצא י"ח גם על תקיעות אלו שהוא חייב לתוקעם מחמת ערבות, שבאמצע המצוה לא שייך הפסק, משא"כ בני ביתו שלא בירכו כלל על שום בדיקה".

מכאן מפורש שבעצם מצות בדיקת חמץ ותקיעת שופר שוים בכך שבשניהם הדין הוא שבאמצע מצוה לא שייך הפסק, והיינו שכן העיקר להלכה (ולא בגלל ספק ברכות להקל), ולכן באמת הברכה שבירך בתחילת המצוה (הן בשופר והן בבדיקה) חל גם על המשך הברכה אף אם דיבר באמצע, וזה לא נקרא שהוא עושה מצוה בלא ברכה לפניה. ויתרה מזה, מחדש אדה"ז שברכה זו נמשכת על אותה מצוה גם לאחר הפסק זמן באמצע, ואפילו אם המשך המצוה היא רק מטעם ערבות, ואפילו אם בזמן הברכה לא חשב כלל על זה.

לסיכום, על אף האמור לעיל שאמנם יש מקומות שיש סתירה וחזרה בדברי אדה"ז ממקום למקום, אבל לפעמים ע"י עיון נכון של הדברים רואים שלא רק שהדברים אינם סותרים זה את זה את אלא אדרבה משלימים זה את זה. ויש להאריך בכל זה, ותן לחכם ויחכם עוד.