כללים בציוני המ"מ שבפירוש ההגדה של הרבי
כללים בציוני המ"מ שבפירוש ההגדה של הרבי
(רשימה חלקית, בעיקר על תחלת ההגדה)
הרב נחום שטראקס
כלל א) אינו מציין או מביא מדברי אדה"ז בשו"ע אלא אם יש בהם תוספות חידוש או ביאור על הכתוב בהגדה.
דוגמא: בהגש"פ ע' ב, בפיסקא ויזהרו לבדוק תחלה בחדר הסמוך למקום ששמעו הברכה, מביא הרבי דברי אדה"ז בשו"ע: "לפי שהליכה מבית לבית חשובה הפסק בין הברכה לתחלת עשיית המצוה (שו"ע אדה"ז סתל"ב ס"ח)".
מביא כאן מדברי אדה"ז בשו"ע, כי בהם מבואר טעם חיוב הזהירות לבדוק תחלה בחדר הסמוך, שלא כתבו אדה"ז בההגדה, והוא חידוש של אדה"ז שלא כתבוהו הפסוקים שלפניו.
כלל ב) בציון המקור על כל הלכה, מציין רק למקור הראשון שבו מופיע הלכה הזו בגמ' או בפוסקים [יוצא מכלל זה הוא, כמובן, כשבא להכריע בהלכה שיש בה ספק או מחלוקת, שאז – מציין לכל הצדדים ולכל המקורות בנידון].
כלל ג) באם יש יותר ממקור ראשון אחד (והם אמנם מקורות שונות, ולא העתק אחד מהשני, או העתק ממקור שלישי שקדם לשניהם) – מציין לכולם.
א) בפיסקא המנהג להניח פתיתי חמץ כו' קודם הבדיקה – מציין לב' המקורות, להשבילי הלקט ולהכלבו. כי השבלי הלקט והכלבו, שניהם – פוסקים הראשונים שכתבו הלכה זו, ושניהם כתבוה בשם הגאונים שלפניהם, אך כל אחד כתבו מטעם וממקור שונה.
ב) עד"ז – עיין גם פיסקא (ע' לד) ויכוין לפטור ג"כ אכילת הכריכה.
כלל ד): כשמביא דברים ממקור מסוים עם דברי ביאור שעליו ממקור אחר, אם אין חידוש להלכה בדברי הביאור אלא רק ביאור לבד, אינו מציין שיש כאן דברי ביאור ממקור אחר וגם לא למקורו.
כלל זה נכון גם לגבי ביאורים שמביא מדברי שו"ע אדה"ז על דברי הפוסקים שלפניו, שכולל הביאור של אדה"ז בתוך דברי הפוסקים שמביא, ואינו מציין שיש כאן הוספת ביאור משו"ע אדה"ז.
דוגמאות:
א) בתחלת פירושו על ההגדה, בפיסקא שתחת הכותרת שבת הגדול, בקטע האחרון, כותב הרבי דבשבת הגדול אומרים עבדים היינו "לפי שאז היתה התחלת הגאולה והנסים" ומציין לשו"ע (של הב"י והרמ"א, כדלהלן) ס"ס ת"ל.
והנה המנהג לומר עבדים היינו, הוא מהרמ"א על שו"ע שם [שהוא מקור הראשון מהפוסקים על מנהג זה (מהמנהגים של טירנא)]. אך הטעם – "לפי שאז היתה התחלת הגאולה והנסים", אינו מהרמ"א, אלא הוספה מדברי הלבוש (שהעתיקו ממנו גם אדה"ז), אעפ"כ, לא מציין הרבי להלבוש (או לאדה"ז). אלא כולל דברי הלבוש – בתוך דברי השו"ע, בלי לציין שיש כאן הוספה מדברי הלבוש.
ב) בפיסקא חמץ קשה כותב הרבי: "כדי שלא יתפרר (שו"ע סתל"ב)".
והנה מקור ההלכה הוא מהרמ"א, שכתב הלשון "פתיתי חמץ", ופירש החק יעקב בכוונת הרמ"א, ש"פתיתי" היינו – חמץ קשה, גם הוסיף הח"י טעם לדבר – "כדי שלא יתפרר" (וכ"כ אדה"ז). הרבי מביא טעמו של הח"י, אך אינו מציין אליו, אלא כולל דבריו – כאילו הם מתוך דברי השו"ע של הרמ"א.
ג) להלן ע' ו' בפיסקא החרוסת, הרבי כותב שמרככין החרוסת במשקה אדום זכר לדם מכה הראשונה, ומציין להירושלמי פסחים פ"י סה"ג.
והנה בהירושלמי כתוב דם, ובהפני משה פירש, דהיינו דם מכה הראשונה. הרבי כולל פירוש הפני משה בתוך דברי הירושלמי, בלי לציין שיש כאן הוספת פירוש מדברי הפני משה (אף שיש בנידון פירוש אחר מקרבן העדה).
כלל ה) אף שמדייק לציין רק להמקור הראשון של כל הלכה, כנ"ל, אם יש מן הפוסקים החולקים על דברי המקור הראשון, מוסיף לציין גם לאדה"ז, ללמדנו, שגם אדה"ז ס"ל כדברי המקור.
דוגמאות:
א) בפיסקא ד"ה כעפרא דארעא, כותב הרבי "ממעט זהב שנקרא ג"כ עפר, כמו שנאמר (איוב כח, ו) ועפרות זהב לו (ח"י, שו"ע אדה"ז סתל"ד ס"ז)."
מציין כאן גם לאדה"ז, כי בפירוש לשון "ארעא" יש פירוש אחר מהב"ח. [1]
ב) בפיסקא וחמיע כותב הרבי בזה"ל: "אף שחמירא כולל גם חמץ, ראוי לכל מדקדק במעשיו להזכירו בפירוש (ב"ח, שו"ע אדה"ז סתל"ד ס"ט)".
מציין כאן לאדה"ז, כי הב"ח חולק בזה על הב"י. גם הרמ"א, ש"ך, ט"ז וח"י כולם סתמו או כתבו כדברי הב"י.
ג) בפיסקא כל חמירא, בתחלתו, מציין – להדרכי משה ולאדה"ז.
מציין כאן לאדה"ז, כי בסדר היום כתב טעם אחר (כמ"ש בשו"ע אדה"ז בקו"א שם סק"ד).
ד) בפיסקא המתחיל ברוך כו' על ביעור חמץ, מציין הרבי: לטור וב"י ושו"ע אדה"ז.
מציין כאן לאדה"ז, כי הב"ח שם הביא פירוש אחר מהכל בו.
קושיא על כלל זה:
בפיסקא המנהג להניח פתיתי חמץ כו' קודם הבדיקה כותב הרבי: "מעיקר הדין אין צריך כלל להניח, כי המצוה לחפש אחר החמץ, וגם אם לא מצא כבר קיים המצוה כתיקונה (שבלי הלקט סי' רו בשם שו"ת הגאונים, כלבו בשם רה"ג). אבל כבר נתפשט המנהג להניחן ומנהג ישראל תורה היא (שו"ע אדה"ז סו"ס תל"ב)."
והנה בשבה"ל מביא שיטת אחרת בשם אחיו הר' בנימין (ועוד), דס"ל, דאם לא מצא חמץ לא קיים המצוה.[2] ולפי הנ"ל – אי"מ, מדוע לא מציין הרבי כאן לאדה"ז, ללמדנו, שפסק כהתשובות הגאונים והכל בו.
וי"ל – בפשטות, דהציון לאדה"ז שבהמשך דברי הרבי כאן – קאי (בהכרח) גם על מה שהביא לפני כן.
כלל ו) מציין לספר המקור, אך שלא כדרכו בלקו"ש – אינו מציין להסימן ולהסעיף שבתוף הספר, אלא רק באם ע"י ציון להסימן והסעיף – יהי' יותר קל למצוא מקומו של הדברים בתוך ספר המקור.
דוגמאות:
א) בפיסקא (הנ"ל) המנהג להניח פתיתי חמץ כו' קודם הבדיקה מציין הרבי לספר שבלי הלקט ומציין להסימן, אך מיד לאח"ז מציין להכלבו – ואינו מציין להסימן (סי' מח).
הביאור בזה, בספר שבילי הלקט, ההלכות של ערב פסח – מחולקות לסימנים קטנים, א"כ יש תועלת בציון להסימן. אבל בספר הכלבו, הלכות של ערב פסח כולן בסימן אחד, א"כ אין תועלת בציון להסימן, כי אפשר למצוא מקומו של ההלכה – על פי נושא ההלכה כמו ע"פ הסימן.
ב) להלן ע' יא בפסקא יכוין להוציא גם המרור מציין לשו"ע אדה"ז סי' תעד ואינו מציין להסעיף. ועי' בספר שערי שלום שנעמד ע"ז. וי"ל כי הסימן קטן מאוד ולכן אין צורך לציין להסעיף. [אבל עי' ע' לג פיסקא ומברך].
כלל ז) בציון המ"מ, מתחשב גם עם תבניתו של ספר המקור ומקומו בספרי ההלכה, ונוחיות השימוש בו שע"י הקהל.
א) על הכלל שכתוב לעיל, שמציין למקור הראשון של כל הלכה:
בפיסקא (הובא לעיל) המתחיל ברוך כו' על ביעור חמץ, מציין הרבי: לטור וב"י ושו"ע אדה"ז.
והנה דברי הטור מקורם מהרא"ש. אעפ"כ מציין הרבי להטור ולא להרא"ש.
וי"ל, כי הטור הוא מספרי הפוסקים, משא"כ הרא"ש, שספרו אינו רק ספר הלכה לבד אלא גם – פירוש על הגמ'.[3] לכן, מעדיף לציין למקור שבספרי ההלכה דוקא.
ב) על הכלל שכתוב לעיל, שאם אין חידוש להלכה בדברי אדה"ז בשו"ע, אינו מציין אליו:
בפסיקא צריך לבטל אחר הבדיקה, כותב הרבי "בטול בזמן זה הוא תקנת חכמי הגמרא, כדי שיהי' לו זמן קבוע... ובדורות האחרונים הוסיפו לבטלו גם ביום (שם סתל"ד סי"ג)". והנה כוונת הציון כאן הוא לשו"ע אדה"ז סי"ג שם.
ואי"מ: דבר זה, שבדורות אחרונים הוסיפו כו', אינו דבר חידוש אלא ענין של גילוי מילתא לבד, ומפורש ופשוט הוא בהב"י וכל האחרונים, ואין בדברי אדה"ז כאן – חידוש כלל, א"כ, מדוע מציין לשו"ע אדה"ז.
והביאור, דאדרבה, דוקא משום שאינו אלא ענין של גילוי מילתא לבד, ואין כאן חידוש להלכה כלל, לכן מציין לשו"ע אדה"ז, רק כדי לציין לאיזה מקור שהוא, והרי שו"ע אדה"ז הוא מקור הכי מצוי וקל[4].
ג) להעיר: כשמציין להרמ"א, אינו כותב "רמ"א" אלא "שו"ע"[5].
והביאור: כי בתבנית של ספרי הלכה, דברי הרמ"א הם חלק מהשו"ע.
[1] יש שביארו הטעם שציין הרבי כאן לאדה"ז , כי בחק יעקב כתוב "דאי לא אמר דארעא אולי יהי' כוונתו ומחשבתו על עפר החשוב שאינו מבטלו כמו ועפרות זהב לו", וקשה על הח"י, מאחר שאמר בפירוש "לבטל ולהוי הפקר" מדוע יש לחשוש עוד שאינו מבטלו. אך אדה"ז הוסיף בשו"ע שלו "עיקר הביטול הוא בלב .. וכשגומר בלבו כך .. שוב אינו עובר עליו בב"י .. מ"מ תקנו חכמים שיוציא דברים הללו בפיו", דהיינו, שתקנו שיפרש כונתו באמירה בפיו דוקא, אף שגם בלא האמירה מועיל הביטול שבלבו. ותקנו החכמים שיאמר הביטול בלשון ארמית מפני נשים ועמי הארץ שאינם מבינים לה"ק. אשר לפ"ז מובן בפירוש דברי הח"י, במה שכתב ד"אולי יהי' כוונתו ומחשבתו על עפר החשוב שאינו מבטלו", שקאי על "כוונתו ומחשבתו" הניכר מתוך האמירה בנוסח המתוקן גם לנשים ועמי הארץ. ולכן צריך לפרט "כעפרא דארעא" אף שכבר אמר "לבטל ולהוי הפקר". ספר שערי שלום. העו"ב 977
אך דוחק גדול בביאור זה, דלמה לי כל זה, אפשר לפרש דברי הח"י בפשטות, דקאי על מי שאינו יודע לכוון דאם לא יאמר כעפרא דארעא "אולי יהי' כוונתו ומחשבתו על עפר החשוב שאינו מבטלו". גם דוחק לומר שזה הוא כונת ציונו של הרבי בפירוש לשון "ארעא". (גם כמ"ש בפנים כלל ד', שיטת הרבי בציוני המ"מ בכה"ג היא, לא לציין להמקור של דברי הביאור, ועאכו"כ בנדו"ד, שאינו מביא אפילו תוכן הביאור.)
[2] אך עי' לשון הט"ז סו"ס תלב "דברכה לבטלה אין כאן דהברכה קאי על מה שיבער למחר בודאי", ואי"מ, באם אין לו חמץ לבער למחר, האם ברכתו היום לבטלה? ועי' מ"ש בזה הר' ע.ו. בגליון תתקצו דלשיטת הט"ז צריך לקנות חמץ כדי לקיים מצות הביעור למחר. אבל צ"ע, כי בסי' תמה כתב הרמ"א דבאם לא מצא חמץ בבדיקתו ישרוף הכלי, והוא מהמהרי"ל, והטעם ע"ז כתב המהרי"ל כדי שלא ישכח חובת הביעור, וכמ"ש בשו"ע אדה"ז סעי' ו' שם.
[3] הרבי מציין גם להב"י, כי הב"י כאן ביאר כוונת הטור.
[4] הנה שלא כדרכו בכ"מ, מעתיק הרבי כאן מדברי אדה"ז בשו"ע ומדלג קצת על דבריו, ומציין עליהם בנקודות. [והרי אפילו כאן מדלג על עוד מדברי אדה"ז, ואינו מציין עליהם בנקודות.]
וי"ל, כי בעיקר בא לתרץ כאן, מדוע מבטלים עכשיו החמץ שלא מצא, הרי בלאו הכי מבטלים כל החמץ אח"כ ביום. שע"ז מביא, שבטול שלאחר הבדיקה הוא תקנת חכמי הגמרא, שהוא עיקר התקנה, אלא שבדורות האחרונים הוסיפו עוד לבטל כל החמץ ביום. ומביא הדברים כאן, כי הקושיא היא על הבדיקה של עכשיו ולא על הבדיקה של היום. אך מכיון שאין המקום כאן לבאר גם ענין הביטול של היום, לכן מביא הדברים כהעתקה לבד מדברי אדה"ז בשו"ע, ומסמן עליהם שהם העתקה ע"י שהוסיף נקודות. (ולכן גם משמיט ההלכה שכתב אדה"ז שלא לסמוך על בדיקת היום, כי לא בא הרבי כאן ללמדנו הלכה, אלא לבאר טעם הביטול שלאחר הבדיקה)
[5] היינו – כשמציין להרמ"א כמקור. משא"כ כשדן בדבריו. עי' ע' לח בפיתקא קדש.