אילו עשה באלקיהם - 898
דיינו
הרב חיים רפופורט
שליח כ"ק אדמו"ר, רב ומו"ץ - אילפארד, אנגלי'
בהגש"פ: "אילו הרג את בכוריהם ולא נתן לנו את ממונם, דיינו. אילו נתן לנו את ממונם, ולא קרע לנו את הים, דיינו".
ובליקוטי ההגדה העיר רבינו זי"ע ד"הרג את בכוריהם, נתן לנו את ממונם, קרע לנו את הים – ג"כ אינו על הסדר". ותירץ ד"בנתינת הממון – הכוונה למה ששאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב וכו' והוחלט זה לרשות בנ"י כשנודע שאין הם חוזרים למצרים".
והנה במ"ש רבינו ד"הרג את בכוריהם, נתן לנו את ממונם, קרע לנו את הים – ג"כ אינו על הסדר" לא ביאר כוונתו.
ובתירגום הדברים לאנגלית ע"י ידידי הגה"ח ר' עמנואל שאחאט שליט"א הוסיף לבאר בחצאי ריבוע, שכוונת רבינו היא דעיקר נתינת הממון היתה לאחריקריעת ים סוף, וכדאיתא בפירוש רש"י עה"כ (פרשת בשלח טו, כב) "גדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים".
אבל לפי דבריו אין תירוצו של רבינו מובן. ומתוכן התירוץ נראה מבואר דרבינו כיוון להקשות למה קדמה "הרג את בכוריהם" ל"נתן לנו את ממונם", ודלא כמ"ש הרב הנ"ל.
ולכאורה כוונת רבינו היא דבפרשת בא (יא, א ואילך) נאמר "ויאמר ה’ אל משה, עוד נגע אחד אביא על פרעה ועל מצרים אחרי כן ישלח אתכם מזה כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה. דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב. ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם". וממש"נ "ויתן ה' את חן העם"1 תיכף ומיד לאחרי הציווי למשה "דבר נא באזני העם וישאלו גו' כלי כסף וכלי זהב" משמע שקיבלו בנ"י את ממונם מיד לאחרי הצייוי ולפני מכת בכורות. כן נ"ל בכוונתו.
אבל עדיין צ"ע, שהרי בהמשך הפרשה (שם יב, לא ואילך), לאחר תיאור מכת בכורות וכו' נאמר: "ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל ולכו עבדו את ה' כדברכם. גם צאנכם גם בקרכם קחו כאשר דברתם ולכו וברכתם גם אתי. ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ כי אמרו כלנו מתים. וישא העם את בצקו טרם יחמץ משארתם צררת בשמלתם על שכמם. ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלת. וה’ נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלום וינצלו את מצרים. ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף". ומכתובים אלו משמע לכאורה ששאלת נכסי המצריים וכו' היתה לאחרי מכת בכורות ולפני קרי"ס, ולפ"ז הסדר שבהגש"פ מדוייק הוא.
ובפירוש הרמב"ן עה"ת (פרשת בא יא, ג) כתב: "וטעם ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים, שלא היו אנשי מצרים שונאים אותם על המכות, אבל מוסיפין בהם אהבה ונושאים חן בעיניהם לאמר אנחנו הרשעים, גם עושים חמס, וראוי הוא שיחונן אתכם האלקים. גם האיש משה, המביא עליהם המכות, גדול מאד בכל ארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ואנשי ריבו . . ולא יתכן לפרש כי ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים הוא חן ההשאלה, כי עתה בזמן ההבטחה לא יאמר ויתן ה' אבל הי' אומר ואני אתן את חן העם, ולמטה בשעת מעשה נאמר וה' נתן". עכ"ל הרמב"ן2.
הרי מפורש יוצא מדברי הרמב"ן ד"נתן לנו את ממונם" אירע לאחרי מכת בכורות ולפני קרי"ס, וקושיית רבינו צריכה ביאור.
1) ראה פירוש הראב"ע עה"כ שם (פסוק ג): ויתן, סיפר הכתוב כי השם קיים מה שהבטיח למשה (פרשת שמות ג, כא [כב]) "ונתתי את חן העם הזה [והי' כי תלכון לא תלכו ריקם. ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלת ושמתם על בניכם ועל בנתיכם ונצלתם את מצרים]", וטעם גם האיש משה כי היו רבים משאילים אותם מפני כבוד משה", ומדבריו מבואר כדמשמע מדברי רבינו דמש"נ "ויתן ה' את חן העם" קאי על זה שהשאילו אותם את נכסיהם. אבל לפ"ז צ"ב למה הוכפלו הכתובים המתארים את הענין ד"נתן לנו את ממונם".
2) ולפי הרמב"ן אין שום כפל בסיפור הדברים ומתורצת בפשיטות מ"ש בהערה הקודמת.