ויזהר שלא ישתה אחר אפיקומן - 898

אין מפטירין אחר אפיקומן

הרב עזרא בנימין שוחאט

ר"י בישיבת "אור אלחנן" חב"ד, ל.א.

בהגש"פ אשר לכ"ק אדמו"ר קטע המתחיל ויזהר שלא ישתה אחר אפיקומן: (רי"ף – כ"כ בח"י ובמ"מ בשו"ע רבינו סתע"ח. אבל צ"ע וכמ"ש בפרמ"ג במ"א רסתע"ח). שלא יבטל טעם האפיקומן (כן משמע מהב"י ורמ"א ר"ס תפ"א).

והנה ז"ל הרי"ף (פסחים כז, א): "אמר ר"י אמר ר"י אמר שמואל אין מפטירין אחר מצה אפיקומן מר זוטרא מתני ור"י אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן אבל לאחר מצה אפיקומן מפטירין מסתברא לן כל"ק דאליבא דגמרא הוא ולישנא בתרא אליבא דמר זוטרא הוא הלכך וכו' אכלין בסוף כזית מצה דמינטרא ולא טועמין לבתר הכי כלום בר מכסא דבהמ"ז וכסא דהלילא ומאן דצחי לית לי' רשותא למישתי אלא מיא אבל חמרא לא". ע"כ.

ולכ' מבואר להדיא דס"ל להרי"ף דאין מפטירין אחר אפיקומן הוא לא רק שלא לאכול כדס"ל להטור רסתע"ח ועוד הרבה ראשונים, אלא שלא ישתה ג"כ כל משקין חוץ ממים, וכ"כ החק יעקב, וכן צויין בשו"ע אדה"ז סתע"ח, וזהו כוונת ציון כ"ק אדמו"ר שמהח"י ומ"מ בשו"ע אדה"ז מבואר דלמדו כן בהרי"ף.

אמנם בפמ"ג תמה ע"ז וכ': "ולא מצאתי מבואר כן ברי"ף דאסור לשתות אחר אפיקומן, ומ"ש בתר הכי לית רשות למישתי, היינו בתר ד' כוסות, והר"ן ז"ל פירש כן דמשום מצה הא כבר שתי ב' כוסות אחרי' עיי"ש. ואם שהב"י הראה מקום לסתפ"א אם אסור לשתות אחר כזית מצה באחרונה ועי' סתע"ט ט"ז סק"ב, והוא מירושלמי בין ג' לד' לא ישתה שלא ישתכר ולא יאמר הלל ותיפוק לי' דאסור משום אפיקומן ש"מ דשרי", ע"כ. והיינו דמקשה דהרי"ף איירי לגבי שתי' אחר ד' כוסות, ולא בדין אין מפטירין אחר אפיקומן. ובאמת דמלבד הר"ן שהביא הפמ"ג, כן כתבו הבעה"מ ובמלחמות לפרש דברי הרי"ף, וכן משמע ג"כ מדברי הרא"ש (פרק ערבי פסחים סל"ד) שהבין כן עיי"ש.

והנה אף שכדברי הפרמ"ג מבואר בכל הראשונים הנ"ל, הרי לכ' פשטות המשך דברי הרי"ף לא משמע הכי, שהרי בהמשך למ"ש שנהגו עלמא כל"ק דאין מפטירין אחר מצה אפיקומן כ' דלית לי' רשותא למישתי וכו', ומשמע דקאי בדין אין מפטירין וכמו שהבינו כן הח"י והמ"מ בשו"ע אדה"ז, ועייג"כ במשנ"ב סתע"ח (בשע"צ אות ג') שכ' על דברי הפמ"ג "והמעיין שם יראה דאינו כן". וא"כ צ"ב ביסוד קושית הפמ"ג שכ' דלא מצא מבואר כן ברי"ף? ועוד צ"ב מה הביא הראשונים הנ"ל לפרש דברי הרי"ף דלא כמשמעות לשונו?

ב. עוד הביא כ"ק אדמו"ר בקטע זו: "שלא יבטל טעם האפיקומן (כן משמע מהב"י ורמ"א ר"ס תפא)", ע"כ. ועייג"כ בשו"ע אדה"ז רסתפ"א שכ': ויש חולקין ע"ז ואומרים שמעיקר הדין אסור לשתות כל משקה כדי שלא יעבור טעם מצה מפיו וכו', והמ"מ שם ע"ז הוא: ב"י רמ"א.

והנה הציון לב"י ורמ"א פלא הוא, דאף שכן מבואר מבהב"י (סתפ"א ד"ה כ' א"א) ומהרמ"א (סתפ"א ס"א), עיי"ש, אמנם הרי מקור דין זה הוא בדברי הרי"ף כנ"ל, וכמו שציין בהמ"מ בסתע"ח להרי"ף, וא"כ מהו שציין בסתפ"א לב"י ורמ"א, וכן העתיק כ"ק אדמו"ר בההגדה ציון זה?

ודברי כ"ק אדמו"ר נפלאים עוד יותר לכ', דמסידור דבריו נראה להדיא דתרתי קאמר, דבתחילה כ' דמקור דין זה שאסור לשתות הוא הרי"ף ומביא בקיצור השקו"ט בזה, ורק אח"כ מעתיק טעם הדבר שהוא כדי שלא יבטל טעם מצה, וע"ז מציין ב"י ורמ"א, ופלא הוא שלא כ' מיד (ולא כענין בפ"ע) שלא ישתה כדי שלא יבטל טעם מצה, ושמקורו בדברי הרי"ף, ומשמע מסגנון הדברים דב' דברים משמעינן, וצ"ב.

(ופשוט דאין לומר דהוסיף לציין להב"י ורמ"א כיון שכדברי הפמ"ג צ"ע לומר שמקור דין זה הוא ברי"ף, דמלבד מה דבהמ"מ בשו"ע אדה"ז אא"ל כן, הרי כנ"ל מסדר הדברים משמע דב' דברים קאמר, ולא דשייך הציון להב"י ורמ"א למה שציין קודם להרי"ף).

ג. ואשר נראה לומר בזה, בהקדם דברסתע"ח כתב המחבר: "אחר אפיקומן אין לאכול שום דבר", ומל' המחבר שכ' "לאכול" מבואר דס"ל כשיטת הראשונים דדין אין מפטירין הוא לגבי אכילה.

אמנם ברסתפ"א כ' המחבר: "אחר ד' כוסות אינו רשאי לשתות יין אלא מים", ומשמע דס"ל דאסור לשתות כל משקין חוץ מן המים וכ"כ הרמ"א "וכל המשקין דינם כיין", וטעם הדבר כי כל המשקין מבטלים טעם מצה (עי' במג"א וט"ז שם), ומבואר מזה דס"ל להמחבר דדין אין מפטירין הוא גם לשתי', וא"כ צ"ע מה שכ' בסתע"ח אחר אפיקומן אין לאכול.

ועייג"כ ברמב"ם בפ"ח מהל' חומ"צ ה"ט שכ': "ובאחרונה אוכל מבשר הפסח אפי' כזית ואינו טועם אחריו כלל ובזה"ז אוכל כזית מצה ואינו טועם אחרי' כלום כדי שיהי' הפסק סעודתו וטעם בשר הפסח או המצה בפיו שאכילתן היא המצוה". ובה"י חזר הרמב"ם על דין זה: “ואח"כ מוזג כוס רביעי וכו' ואינו טועם אח"כ כלום חוץ מן המים”. וצ"ע מ"ט חזר הרמב"ם על דין זה שכבר כ' בה"ט, ועוד צ"ע מה שהוסיף הרמב"ם בה"י "חוץ מן המים" שלא הזכירו בה"ט.

והנראה בזה ובהקדם דהך דינא דאין מפטירין אחר אפיקומן הוא דין נוסף על ההלכה שהאפיקומן צריך ליאכל על השובע כמו הק"פ, וכמבואר מזה שההלכה דלאכול על השובע הביא הרמב"ם בפ"ח מהל' ק"פ ה"ג עיי"ש, וגם בהל' חו"מ שכ' שאוכל תחילה מהחגיגה ואח"כ מהפסח כ' לעיל בה"ז, ורק אח"כ כ' בהלכה נפרדת דין אין מפטירין אחר אפיקומן, וכן מבואר ג"כ בשו"ע אדה"ז סתע"ז דבס"א כ' דין האכילה על השובע ובס"ב כ' דין אין מפטירין, ומשמע דתרי הלכות נינהו, וזהו דלא כמשמעות דברי הרשב"ם קיט, ב. ד"ה כגון דדין אין מפטירין הוא מפאת דין האכילה על השובע עיי"ש.

ונראה דבדין אין מפטירין אחר אפיקומן נאמרו ב' דינים: א) דין באכילת האפיקומן ומצותה, דנאמרה במצות אכילתה שיאכלנו בסוף הסעודה ויפסיק הסעודה כשטעמה בפיו. ב) דין לגבי כל משך הלילה, דנאמרה לגבי ליל פסח שיהא טעם פסח או מצה בפיו כל הלילה.

וזהו ביאור ב' ההלכות בדברי הרמב"ם דבהל"ט קאי בהדין שנאמרה בהאפיקומן, וכלשונו בסיום הלכה זו "שאכילתן הוא המצוה", דבמצות אכילתה נאמרה שאין מפטירין, ובה"י קאי בהדין שנאמרה בכל הלילה, וכל' "אינו טועם וכו' כל הלילה".

ועפ"ז מובן מה שדוקא בה"י הוסיף חוץ מן המים, דהנה חלוקים ב' דינים אלו בגדרם, דלגבי הדין שנאמרה בהאפיקומן כ' הרמב"ם "ואינו טועם אחרי' כלום כדי שיהי' הפסק סעודתו וטעם בשר הפסח או המצה בפיו", דמבואר דיסוד דינה שיהא הפסק הסעודה בהאפיקומן, ולא שלא יעבור טעם מצה מפיו, אלא שלא נק' הפסק הסעודה בהאפיקומן רק אי בשעת הפסק הסעודה טעם מצה בפיו, (וע"ד דברי הרמב"ם דיסוד הדין הוא שיהא הפסק הסעודה באכילת האפיקומן שהיא המצוה, מבואר בהשגות הראב"ד לרי"ף (כו, ב) ובספר השלמה וספר המכתם), וא"כ י"ל דס"ל להרמב"ם דמפאת דין זה אסור לשתות גם מים דאף אי לא יעביר (לגמרי) טעם מצה מפיו, אמנם לא יהי' זה הפסק סעודה באפיקומן כיון דשתה מים אח"כ, ובשעת שתית המים טעם אחר בפיו. אמנם בה"י שכ' הדין לגבי כל הלילה, דיסוד דינה שלא להעביר טעם המצה מפיו כל ליל זה, בדין זה כ' חוץ מן המים כיון שאין מים מעביר טעם המצה מפיו.

ועד"ז נראה לבאר דברי המחבר דאחר שכ' דין אין מפטירין בסתע"ח חזר עלי' בסתפ"א, דבסתע"ח כ' הדין שנאמרה באכילת האפיקומן, שהרי קאי בסי' זה בההלכות שנאמרו באכילת האפיקומן ובסתפ"א כ' הדין לגבי כל ליל זה דבסימן זה איירי אחר ששתה הד' כוסות, וקאי לגבי שאר כל ליל זה. אלא דלא ס"ל המחבר כדברי הרמב"ם הנ"ל, שהרי בסתע"ח דאיירי בההל' שנאמרה בהאפיקומן כ' רק ש"אין לאכול", ומבואר דמפאת הדין שנאמרה באכילת האפיקומן אינו אסור אלא לאכול.

ונראה דס"ל להמחבר דמצד הדין שנאמרה באכילת אפיקומן דאין מפטירין, כיון שגדרה שיהא הפסק סעודתו בה, לא שנא אי שותה אח"כ, דרק אכילה הוי בגדר סעודה, ולכן אין לאכול דאז אין הפסק הסעודה בהאפיקומן, אבל אי שותה עדיין נק' הפסק הסעודה באפיקומן. ואולי ס"ל להמחבר כמבואר בדברי הרשב"ם הנ"ל, דדין אין מפטירן הוא מצד שדינו ליאכל על השובע ולכן אסרו לאכול אח"כ שלא יאבד טעם מצה, אבל לשתות לא אסרו דאין זה סותר 'אכילה על השובע'.

אמנם בסתפ"א דכ' הדין לגבי כל הלילה, כ' שאין לשתות כלום חוץ מן המים כיון שיסוד דין זה הוא לא להעביר טעם המצה, וכנ"ל בהרמב"ם.

ד. והשתא י"ל דיסוד קושית הפמ"ג הוא, דמ"ש הח"י בסתע"ח דאיירי בדין אין מפטירין שנאמרה באכילת האפיקומן דס"ל להרי"ף דאסור לשתות, דלא מבואר בהרי"ף דהאיסור לשתות היא מפאת מצות אכילת אפיקומן, דנראה יותר דאיירי הרי"ף בדין אין מפטירין לגבי כל הלילה, דכיון דיסוד דין זה הוא שישאר טעם מצה בפיו כל הלילה אסור ג"כ לשתות, וכשנ"ת בדברי הרמב"ם והמחבר, ומובן עפ"ז דאף דמבואר בהמשך דברי הרי"ף דמ"ש דאסור לשתות שייך לדין אין מפטירין, אבל הרי מ"ש הרי"ף לית לי' רשותא למישתי בא אחר שכ' דשותה ב' כוסות האחרונות, וא"כ מסתבר דאיירי בהדין שנאמרה בכל הלילה, אבל מצד דין אין מפטירין באכילת האפיקומן אפשר דס"ל הרי"ף כשאר הראשונים דאסור רק לאכול.

ומביא הפמ"ג סייעתא להבנתו בדברי הרי"ף, דהר"ן (ועוד ראשונים) דס"ל דאין מפטירין הוא רק איסור אכילה, תירץ לשיטתו דלא איירי הרי"ף בדין אין מפטרין כלל אלא איירי באיסור שתי' אחר ד' כוסות שלא יראה כמוסיף על הכוסות. ומזה (שדחקו ו) תי' הר"ן דברי הרי"ף כן לשיטתו, מבואר דאף א"נ כמשמעות דברי הרי"ף דאיירי בדין אין מפטירין, אמנם מסתבר דאיירי בהדין שנאמרה לגבי כל הלילה.

(אלא דיש להעיר, דנגד דברי הפמ"ג עומד מה שהביא הרי"ף לעיל (כו, א) דברי הירושלמי שלא ישתה אחר ד' כוסות כדי שלא ישתכר, ומשמע דס"ל הרי"ף דהאיסור דכל הלילה הוא מטעם אחר, ולא שייך לדין אין מפטירין, וא"כ לכ' מ"ש הכא (כז, א) לית רשותא למישתי קאי בדין אין מפטירין שנאמרה באכילת האפיקומן, וכהבנת החק יעקב).

ה. ונראה דגם אדה"ז שכ' דין אין מפטירין בסתע"ח וחזר עלי' בסתפ"א הוא מפאת ב' הדינים שנאמרו בזה, וכנ"ל בארוכה.

אלא שמבדברי אדה"ז נראה ששוים ב' הלכות אלו בדינם ודלא כהרמב"ם והמחבר, שהרי בסתע"ח דאיירי בהדין שנאמרה באכילת האפיקומן הביא דפליגי הראשונים אי אין מפטירין הוא איסור אכילה או איסור שתי' ג"כ, וזהו כדעת הרמב"ם הנ"ל דגם בהדין דאכילת אפיקומן אסור לשתות, וכן בסתפ"א הביא ב' הדיעות בזה, ומבואר דשווים ב' ההלכות באין מפטירין בדינם. אמנם הא גופא דגם האיסור שתי' כל הלילה הוא מפאת דין אין מפטירין חידוש הוא, שהרי הר"ן ועוד הרבה ראשונים (כמצוין לעיל) כ' טעמים אחרים לגבי האיסור דכל הלילה, אי כהירושלמי שלא ישתכר, אי משום דמוסיף על הכוסות ועוד, ונראה דלכן המ"מ בסתפ"א הוא להב"י ורמ"א, דרק בדבריהם מפורש דאיסור שתי' דכל הלילה הוא כדי שלא יעבור טעם מצה מפיו. וגם הרי"ף שצוין בסתע"ח הוא רק לגבי הדין באכילת האפיקומן, ואפי' א"נ כמ"ש הפמ"ג דאיירי הרי"ף לגבי כל הלילה, אבל הרי הרבה ראשונים פירשו בדבריו טעמים אחרים וכנ"ל, ולכן מציין להב"י דבסתפ"א (ד"ה כ' א"א) דאיירי באיסור שתי' כל הלילה אחר ד' כוסות, הביא דלהרי"ף אסור לשתות כל משקין, ולא רק יין כדי שלא ישתכר, וכן פסק בשו"ע וכ"כ הרמ"א (הובא לעיל), דמזה מבואר דגם האיסור שתי' כל הלילה הוא מטעם שלא יעביר טעם מצה מפיו ולכן אסור כל משקין, וזהו שצוין בסתפ"א להב"י ורמ"א.

ועפכ"ז מבואר גודל הדיוק בדברי כ"ק אדמו"ר בההגדה שחילק דבריו לשתיים, ותחילה ציין להרי"ף, ורק אח"כ מוסיף ומביא הטעם דלא יבטל טעם האפיקומן, ומציין להב"י ורמ"א בסתפ"א. דתחלה מבאר מ"ש אדה"ז "ויזהר שלא ישתה אחר אפיקומן" דכתבה אדה"ז הכא בסדר אכילת האפיקומן דמשמע דהוא דין בעצם אכילת אפיקומן ומצותה, ועל דין זה מציין להח"י והמ"מ בשו"ע אדה"ז בסתע"ח, ושהם כתבו דהרי"ף קאמר דדין זה הוא גם איסור שתי'.

ומדייק כ"ק אדמו"ר לציין לקושיית הפמ"ג בזה, שהרי נת' דיסוד קושית הפמ"ג הוא דב' דינים איכא בדין אין מפטירין, וס"ל להפמג"ד מסתבר דאיירי הרי"ף לגבי כל הלילה כנ"ל בארוכה, ובזה הראה לנו כ"ק אדמו"ר דב' דינים נאמרו בההלכה דאין מפטירין.

ואח"כ מוסיף להביא שלא יבטל טעם מצה, ומציין להב"י ורמ"א בסתפ"א דדוקא בדבריהם מבואר דגם לגבי כל הלילה יסוד איסור שתי' הוא כדי לא לבטל טעם מצה כנ"ל, והוא עוד דין שנאמרה בדין אין מפטירין, וגם דין זה דכל הלילה נכלל במה שסתם אדה"ז "ויזהר שלא ישתה אחר אפיקומן".

ויש להוסיף דהנה ביאר כ"ק אדמו"ר להלן בקטע זו דאין כוונת דברי אדה"ז הכא לומר איסור אכילה ושתי' אחר אפיקומן (דא"כ הי' מקומה אחר אכילת האפיקומן) אלא מזהיר שישתדל לשתות לפני אכילת האפיקומן כדי שלא יצמא אח"כ, והנה אי הי' כוונת אדה"ז לומר איסור האכילה אחר אפיקומן, אולי הי' מסתבר טפי דאיירי רק בהאיסור שנאמרה מפאת מצות אכילתה כיון דבזה איירי הכא והדין לגבי כל הלילה מקומה אחר שתיית ד' כוסות, אבל הרי בהאזהרה שישתדל שלא יצמה אח"כ עוד, הרי נכלל בהשתדלות זו לא רק הדין מפאת אכילת האפיקומן, אלא גם איסור שתי' דכל הלילה, ולכן הביא כ"ק אדמו"ר הדין דכל הלילה מהב"י ורמ"א בקטע זו.