מוציא מצה - 797
שהחיינו על מצות מצה
הרב אפרים הלל הלוי העלער
חבר "כולל מנחם" שע"י מזכירות כ"ק אדמו"ר
בהגדה של פסח עם 'לקוטי טעמים ומנהגים' כותב כ"ק אדמו"ר: מוציא מצה. ואין מברכין שהחיינו על מצות מצה, כי די לו בברכתו והגענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור. אי נמי כבר אמרו בקידוש (אבודרהם. ברכ"י סתע"ג). וטעם השני צע"ג, דא"כ הי' צריך לכוון בשהחיינו דקידוש גם על מצה, וע"ד שהחיינו דקריאת מגילה שצריך לכוון על משלוח מנות והסעודה, וכמש"כ השל"ה ומג"א ר"ס תרצ"ב.
ולכאו' צ"ע בעצם הדמיון לשהחיינו דקריאת מגילה, דהרי חלוקין הם בעיקרם, דבשהחיינו דקריאת המגילה הרי הברכה הוא על מעשה המצוה דקריאת המגילה ואינה שייכת לעצם קדושת היום1, וא"כ פשוט הוא דמשלוח מנות והסעודה אינם נפטרים בברכת שהחיינו שעל הקריאה, אא"כ כיון לפטרו, אך בברכת שהחיינו שמברך בקידוש דליל הסדר הרי אין הברכה על מצוה פרטית אלא על עצם קדושת החג הוא דמברך, ולכן פשוט הוא שכל מצוות החג נפטרים בברכתה, ואינו צריך לכוון עליהם בפרטיות.
וכמש"כ אדה"ז בבדיקת חמץ (תלב ס"ג) "ולמה אין מברכין שהחיינו קודם הבדיקה והרי היא מצוה הבאה מזמן לזמן, לפי שמצוה זו היא לצורך הרגל לתקן הבית ולבער החמץ מתוכו לצורך המועד לפיכך היא נפטרת בברכת שהחיינו שמברכים ברגל בקידוש לילה", עכ"ל2. הרי שנפטרת בשהחיינו שעל החג ומ"מ אינו צריך לכוון בשהחיינו דקידוש גם על מצות הבדיקה, משום דנכלל במצות החג כיון דלצורך המועד הוא, וא"כ מ"ש מצה שיצטרך לכוון.
ובאמת מפו' כן בדברי האבודרהם עצמו, וז"ל (שער ג ברכת המצות): וא"ת והרי מצה ומרור .. ואין מברכין שהחיינו וכו' די לו בזמן שאומר על הכוס במועד. וגם מזה הטעם נוכל לפרש שאין לברך שהחיינו על ביעור חמץ, שכיון שהבדיקה היא לבער החמץ לצורך המועד, די לו בזמן שאומר על הכוס במועד, עכ"ל. הרי שמדמה להו אהדדי, וכשם שמצות בדיקת חמץ נפטרת בשהחיינו שעל הכוס ואינו צריך לכוון עליה דוקא כיון שהיא לצורך המועד, כך גם נפטרת מצות מצה בשהחיינו שבקידוש.
אך יובן בפשיטות ע"פ המבו' בלקו"ש חכ"ב אמור ב, דאכן חלוק הוא מצות אכילת מצה בחג הפסח ממצות שאר החגים וכגון סוכה בסוכות, שאין מצות אכילת מצה קשור עם עצם החג, דאין עצם קדושת היו"ט מחייב אכילת מצה, משא"כ במצות סוכה שהוא תוכנו של חג הסוכות, עיי"ש בארוכה, ובהע' 42, ובשוה"ג שם הע' 46.
ובזה יובן קושיית רבינו בהגדה דאכן צ"ע טובא הרי אין מצות מצה קשורה עם קדושת המועד וא"כ אינה נפטרת בשהחיינו דמועד, דאינו נכלל בעניני המועד, ואי"ז דומה לשהחיינו דבדיקת חמץ דלצורך המועד הוא, אלא הוא דומה לשהחיינו שעל קריאת המגילה דלא נפטר בזה משלוח מנות כיון דלא שייכי' לה, וצריך לכוון גם עליה, וא"כ צריך הי' לכוון בשהחיינו דקידוש גם על מצה, ועכ"פ דברי רבינו בהגדה ובלקו"ש - עולים בקנה אחד.
והוא דלא כמש"כ הערוך לנר בסוכה (מו, א ד"ה נכנס): "סוכה ומצה שייכי לחג טפי כיון דהחגים נקראים על שמם חג הסוכות וחג המצות ולכן נפטרים בברכת שהחיינו דחג", עיי"ש בהמשך, ויש להאריך בכ"ז עוד. ואכ"מ.
ובגוף הדבר יש להעיר שאכן כתבו האחרונים שצריך לכוון בשהחיינו שעל הכוס ליפטור גם שאר מצות החג, וגם מצות מצה בכלל, ראה סי' יעב"ץ (סדר הגדה - קדש): "ושיכוונו בברכת שהחיינו לפטור כל מצות לילה זו", ובשו"ת תשובה מאהבה ח"ב בהגהות לסי' תעג, כפה"ח תעג אות ו בדברי הברכ"י, ועוד, (הגדת חיים לראש אות ד, בן איש חי פ' צו אות לה).
ואולי עיקר קושיית רבינו הוא על דברי האבודרהם דלא הובא שם שיש לכוון בשעת ברכת שהחיינו דקידוש גם על מצה.
1) כ"כ רוב הפוסקי' ודלא כמש"כ היעב"ץ, עי' ביה"ל סי' תרצב ד"ה שהחיינו. וראה מאירי שבת כג, ב, שו"ת מהר"ם מרוטנבורג סי' נז.
2) וראה לשון אדה"ז סי' תרמא: "אין אנו מברכין כלל שהחיינו בשעת עשייה אפילו אם עושה סוכה לעצמו לפי שאנו סומכין על ברכת שהחיינו שאומרים בקידוש היום שבליל יו"ט בשביל מצות קידוש היום שהיא ג"כ מצוה הבאה מזמן לזמן וברכה אחת עולה לכאן ולכאן", עכ"ל.