הא לחמא - 795

לשון הקודש וארמית בהגדה

הרב ישכר דוד קלויזנר

נחלת הר חב"ד, אה"ק

בהגדה עם 'לקוטי טעמים ומנהגים' שם (ע' יב) כותב כ"ק אדמו"ר זי"ע אודות הפיסקא 'הא לחמא עניא': "והתקינו זה המאמר בלשון ארמי כדי שיבינו גם עמי הארץ, כי נתקן בעת שדיברו כולם ארמית . . ואין להקשות משאר ההגדה שהיא בלשון הקודש . . כי חלק הגדה זה היה כבר בזמן הבית כמובא במשנה (פסחים קטז, א)". עכ"ל.

והנה הא ד'חלק הגדה זה היה כבר בזמן הבית' - הכוונה הוא לבית שני, דלפני זה כשהיו בני ישראל במדבר ונכנסו לארץ ישראל בימי יהושע וכל ימי הבית ראשון לא היה נוסח קבוע להגדה זו, ודברי סיפור יציאת מצרים נאמרו על ידי כל איש לבנו בחכמתו ובחכמת בנו וכו', עד שבאו אנשי כנסת הגדולה שתקנו מטבע קבוע לברכות ותפלות וכו' (ברכות לג, א) ותקנו גם נוסח לסיפור. - ונוסח ההגדה שלנו לא נתחבר לפני תקופת האמוראים החולקים בביאור דברי המשנה (פסחים קטז, א - קיז) - ועי' בזה באורך ב'הגדה שלמה', מבוא פ"א, ב - ועי' 'סדר הדורות' (אלף הרביעי, ג"א תח) ד"ה 'אנשי כנה"ג'.

ועי' מ"ש רבנו הזקן נ"ע בקונטרס אחרון (סק"ב) להלכות תלמוד תורה פרק א (ע' תתכט): "אלא כל ימי בית שני היו עמי הארץ מספרים ארמית כמ"ש בתי"ט בפ"ב דאבות, עי' סוטה ד' ל"ג דלאשמועי' כו', וכדמוכח מנוסח הכתובה ושטרי הדיוטות שבימיהם, עי' ב"מ דף ק"ד. רק ת"ח לבדם היו מספרים בלשון הקודש ומלמדים לבניהם", עכ"ל.

וב'אגרות קודש' - כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע - חלק ב אגרת תנט (ע' תתיט) כתב: "והנה בעולם מדמים שבימים הקדמונים בימי חכמי התלמוד היו הכל מדברים בלשון הקודש וטעות הוא, רק בזמן בית ראשון היו מדברים בלשון הקודש כדמשמע במלכים ב' סי' י"ח כ"ו, כי אז היו כל עם ה' קדושים, אבל בזמן בית שני המון עם לא היו מדברים בלשון הקודש, וכמ"ש רבנו נ"ע בהל' ת"ת פ"א בקונטרס אחרון אות ב' וז"ל דכל ימי ב"ש היו עמי הארץ מספרים בל' ארמית (וידוע דעם הארץ אינם הבורים כמו שהעולם חושבים אלא הוא העוסק בישובה של הארץ וכמ"ש הרע"ב באבות פ"ה מ"י וז"ל וזהו לשון עם הארץ בכל מקום שרוצה בתיקונה של הארץ אבל אין בו חכמה להבדיל בתיקונין הראויין. עכ"ל. והוא כפי' הרמב"ם שם פ"ב מ"ה עם הארץ הוא שאין לו מעלות שכליות אבל יהיו לו קצת מעלת המדות. ורש"י פי' שהוא המתעסק במו"מ) ורק ת"ח לבד היו מספרים בלשון הקודש ומלמדים לבניהם כו' עכ"ל. והיה כן בא"י ובבבל שרק הת"ח שעסקו בתורה תמיד והן התנאים והאמוראים גם אחר חורבן הבית שכל ענינם היה רק בעסק התורה היה דיבורם בלשון הקודש, וראיה לזה מדאי' בגמ' בסוף סוטה ובב"ק דפ"ג ע"א", עכ"ל, ע"ש.

ולפי"ז לכאורה אינו מובן כלל התירוץ שלכן 'שאר ההגדה היא בלשון הקודש . . כי חלק הגדה זה היה כבר בזמן הבית', והרי גם בזמן הבית 'המון העם שעסקו בעניני העולם לא היו מדברים בלשון הקודש', וא"כ מאי שנא מ'הא לחמא עניא' ש'התקינו זה המאמר בלשון ארמי כדי שיבינו גם עמי הארץ'? וצ"ע.

והנראה בזה לתרץ בהקדם מה שיש לדקדק בלשון כ"ק אדמו"ר זי"ע: "כי נתקן בעת שדברו כולם ארמית", דלכאורה תיבת 'כולם' מיותרת היא, ויתרה מזו גם אינו מובן, שהרי לכאורה אפילו אם 'רובם' דברו בארמית יש כבר  צורך גדול לתקן לאמרו בלשון ארמית 'כדי שיבינו גם עמי הארץ'?

משמע שיש כאן ב' ענינים - (א) דאגה שיבינו גם עמי הארץ. (ב) מתי משנים לפועל כדי שיבינו עמי הארץ - זהו רק כשכולם מדברים ארמית, אבל אם רק חלק מהעם עדיין מדברים בלשון הקודש טרם משנים הנוסח מלשון הקודש לארמית, [כך משמע לכאורה מדיוק תיבת 'כולם' הנ"ל].

והנה ב'אגרות קודש' הנ"ל שם (ע' תתכ) כתב: "וכל זה היה בזמן בית שני ובזמן חכמי התלמוד, אבל אחר הזמן הזה גם בין החכמים לא היה מצוי שידברו בלשון הקודש . . ומשום זה גדולי הראשונים כתבו ספריהם בלשונות אחרים כמו הרמב"ם שכתב ספריו (לבד ספר הי"ד) בלשון ערבי מפני שלא הבינו כ"כ בלשון הקודש, כמ"ש החריזי בהקדמת העתקת פי' המשנה, וכן כתבו יתר המעתיקים ספריו (כמדומה שכ"כ הרמב"ם ב'אגרת תימן' שלו שלא יבינו העם בקוצר ובדיוק לשון הקודש)", עכ"ל  [וע"ש בע' תתכא ד"ה ואם].

נמצא שיש כאן ג' תקופות:

א. זמן בית ראשון שכולם דברו בלשון הקודש.

ב. זמן בית שני ותקופת חכמי התלמוד שרק החכמים בלבד דברו בלשון הקודש משא"כ שאר כל העם.

ג. אחרי תקופה הנ"ל שכולם דברו שפות אחרות ולא לשון הקודש.

ומעתה יבואר היטב מדוע שונה 'הא לחמא עניא' – 'משאר ההגדה', כיון דשאר ההגדה עדיין לא דברו כולם ארמית ולכן עדיין לא שינו מלשון הקודש (כי החכמים עדיין דברו בלשון הקודש), משא"כ 'הא לחמא עניא', 'נתקן [אח"כ] בעת שדברו כולם ארמית', וא"ש [1].